חיזבאללה איראן והמליציות הסרות למרותה מכינים מתקפת טילים נרחבת על ישראל. צה"ל צריך להקדים ולתקוף את המשגרים בשטחי ההערכות ובדרכים. מן הסתם לא את כולם ניתן לאתר ולתקוף, אבל אם ידענו לאתר ולחסל את הנייה בטהראן ואת פואד שוכר בבירות, סביר להניח שאנחנו יכולים גם לאתר ולתקוף חלק לא מבוטל ממשגרי הטילים והכטבמי"ם.

ב11.10 התקבלה ההחלטה, השנויה במחלוקת, לא לצאת למתקפה מנע בלבנון. מדיניות התקיפה המוגבלת בגזרה הצפונית עד כה, לא מקובלת על חלק גדול מתושבי הצפון וממפוני הצפון, שקוראים השכם והערב לצאת למתקפה נרחבת בלבנון. מצד שני החששות של צמרת הצבא והדרג המדיני מובנים גם כן.

מניעת הירי עוד בשטח של האויב

מאז החיסולים בביירות ובטהרן, הממשלה מערכת הביטחון וכלי התקשורת מדברים על הערכות למתקפת טילים וכטבמי"ם מלבנון ומאיראן, ואולי גם ממדינות נוספות. אפשר להתווכח האם יש היגיון בפעולה והמתנה לתגובה, פעילות בשיטת 'להרוג תורכי ולנוח' במקום לייצר רצף התקפות שיוציא את האויב מאיזון ויכריע אותו בסופו של דבר. מנגד אנחנו לא רוצים להצטייר כגורם שמסלים את המצב. מערכת השיקולים מוכרת פחות או יותר לכולם, וכך גם דעתם של השחקנים השונים ואין טעם לדוש בכך.

אולם, זה לא הנושא העומד בפנינו. כעת הצבא נדרש פשוט לפגוע באנשים ובכלי הנשק שמתארגנים בגלוי לפגוע בנו. לא להחזיר את לבנון לתקופת האבן ולא לגרום לאיראן לרעוד, רק לפגוע במשגרים במובילים ובכל מה שקשור ישירות לירי הטילים על ישראל. אם נדמה זאת לסכסוך פרטי, כשיש עבריין שמאיים לפגוע בנו זה דבר אחד, כל אחד יגיב באופן אחר, ולכל תרחיש יש הגיון פנימי משלו. אך כאשר העבריין שולף נשק, ויש לנו את היכולת לפגוע בו או בנשק, אין אף אדם סביר שימנע מכך וינסה לפגוע רק בקליע. התפקיד הראשון במעלה של הצבא והמדינה הוא למנוע ירי על שטחה ועל אזרחיה.

הטעמים המרכזיים להימנע ממתקפה נרחבת על איראן ו/או חיזבאללה היו: ניסיון להימנע ממלחמה בשתי חזיתות במקביל, חשש מתגובה נרחבת, והסתייגות של הקהילה הבינ"ל בדגש על ארה"ב מהמהלך. כל הטעמים האלה לא רלוונטים לנידון דידן. בעזה עברנו לשלב הפשיטות שיכול להימשך שנים ארוכות לא נוכל להימנע מחזית נוספת במשך כל התקופה הזו. ירי לעבר משגרים אינו התגרות, אלא פעולה הגנתית מובהקת, אם אויבינו רוצים להסלים את הלחימה הם יכולים כמובן לעשות זאת, אבל קשה להאמין שפגיעה בכוחות התקיפה שלהם תהיה באמת העילה להסלמה.

 

הוא הדין ביחס לעמדת ארה"ב, ארה"ב עשויה להתנגד נחרצות לתקיפה נרחבת של צבא האויב ועריו, אך לא יכולה להתנגד לסיכול ממוקד של ירי לעבר ישראל. לא שמענו על עמדה כזאת של ארה"ב או של גורם משמעותי אחר במערב. להיפך, כולם דואגים תמיד להדגיש כי זכותה של ישראל להגן על עצמה. אז אפשר להתווכח האם חיסול כזה או אחר נכנס תחת הגנה עצמית, מה שאין כן לגבי פגיעה במשגרי טילים שמכוונים לעברינו, לגביה לית מאן דפליג שמדובר בהגנה עצמית.

כאמור, סביר להניח שישראל מסוגלת לפגוע בחלק ניכר מהכוחות שנערכים לירות לעברנו, אך כנראה שלא בכולם ואולי אפילו לא ברובם. אולם גם פגיעה חלקית בכח התוקף היא בעלת משמעות. פגיעה כזאת תפחית את היקף הירי, תאפשר למערכות ההגנה התמודדות טובה יותר, ותאלץ את המשגרים והמתכננים להתנייד ולהתמגן, וכך תפחית את הסיכוי שלהם לדייק ולפגוע במטרות.

הייתי רוצה להאמין שהדברים הבסיסיים הללו ברורים לצבא ולדרג המדיני, ושכל ההערכות ההגנתית המדוברת בתקשורת אינה אלא כסות להפתעה התקפית כנגד מערכי השיגור. אבל אחרי עשרה חודשים של לחימה אנחנו יודעים שזה לא המצב. לכן אין מנוס מלומר את המובן מאליו, הימנעות מתקיפת מערכי הירי האיראנים והלבנונים היא הפקרה פושעת של ביטחון ישראל. הצבא חייב להיערך ולתקוף את המשגרים הטילים והכטבמי"ם בעודם על הקרקע, ולא לחכות לשיגור ורק אז לנסות ליירט אותם באוויר. יירוט באוויר הוא אולי מגניב טכנולוגית, אבל אין שום סיבה לקחת את הסיכון הזה כשאפשר למנוע אותו.

==

נפתלי אורבך הוא תושב מעוז אסתר בעל תואר ראשון במשפטים וכלכלה.