יוני שטבון, ח"כ לשעבר, סגן אלוף במיל' ומנכ"ל חברות הייטק בהווה, עדיין לא רץ חזרה לפוליטיקה אבל לא יכול לעמוד מנגד. באופן פרטי הוא יורד אל השטח, נוסע לצפון, מגיע לניחום אבלים, מתראיין ב'פטריוטים' ומטרתו לחזק את עם ישראל ולהשמיע את קולם.

שטבון מתאר את המצב "להבנתי, המצב בצפון הוא כזה שבשבועות האחרונים הדרג הצבאי והמדיני משדרים מסר שהולכים לכיוון של הסדר מדיני, פחות מדברים בשפה של איום צבאי, זה מובהק, רואים את השיח ואת קבלת ההחלטות  שהיא לכיוון הסדר".

"לצאת באומץ אל העם ולהסביר את המצב"

שטבון מסביר את הבעיה "צריך להבין מה קורה בצפון ובכלל באזור, הטענה המרכזית לא להיכנס למלחמה בצפון היא שבכל מקרה בסוף נגיע להסדר מדיני בסוף ועל כן בואו נשב כבר עכשיו.

מנגד, הצד הריאליסטי טוען שהחלטה 1701 מלבנון השנייה, היא פיסת נייר שאיפשרה לחיזבאללה להתעצם במספרים בלתי נתפסים על הגדר, עם טילים, כוחות איראניים מסוריה דרך הים והתחזקות עצומה של הארגון, ההחלטה הזאת עשתה רק רע לאורך זמן. ולכן, בלי מהלך קרקעי מקדים שפוגע בתשתיות של חיזבאללה אי אפשר להגיע להסדר שיהיה טוב עבור ישראל"

שטבון מוסיף את הקולות מהשטח "כל ראשי המועצות בצפון בתמימות דעים כי בלי מהלך קרקעי לא נוכל להגיע להסדר".

(שטבון כמג"ד חי"ר)

"לפני חומת מגן, הרבנות הכינה משאיות עם שקיות שחורות"

לשאלתי איך עושים זאת, אומר שטבון: "צריך לצאת באומץ אל העם, להישיר מבט ולהגיד להם לאן אנחנו הולכים, להסביר להם שבשבועות הראשונים לתימרון אנשים במרכז לא יוכלו לצאת לעבודה, שיהיו מחירים קשים אבל זאת מהלומה של אש על האויב שתמנע את הטבח הבא".

שטבון מוסיף: "להגיד לעם שזה אפשרי, בלי הפחדות. לפני שנכנסנו לעזה אמרו בכירים בארה"ב שיהיו מאות הרוגים בחודש ברמה של עשרות ביום. הצבא, בגיבוי של עם ישראל הצליח בצורה יחסית מהירה להגיע לתוצאות בלתי נתפסות בשטח בנוי ומורכב".

"כמפקד צוות בסיירת אגוז ב-2002, רגע לפני מבצע "חומת מגן" עמדתי בכניסה לרמאללה, והרבנות הכינה משאיות עם השקיות השחורות, טענו שזו התאבדות להיכנס לחברון ורמאללה, אבל ב"ה ברגע שעם ישראל מחליט שזה קורה זה קורה וזה מצליח. נכון יש מחירים, ההחלטה בין טבח נוסף בצפון לבין תימרון קרקעי, ברור מה עדיף".

כדי לצפות בסרטון זה, אנא הפעל JavaScript , ושקול לשדרג לדפדפן שתומך ב HTML5 video .

(צילום: ערוץ 14)

"זה זמן היסטורי, גם אם זה ייקח זמן, לא נשאיר זאת לילדים שלנו"

שטבון קורא למנהיגים "התביעה היא שיספרו את הסיפור, שיסתכלו בעיינים ויספרו מה קורה וירימו את הרוח, את האומץ, שיצאו אל העם ויפיחו בנו תקווה שאנחנו ננצח, אי אפשר להשאיר את המערכה הזו לילדים שלנו ולנכדים שלנו, להיות צ'רצ'יל. זה יהיה ארוך יהיו לזה מחירים אבל אנחנו נמנע את השבעה באוקטובר הבא".

הלחימה בדרום הצטמצמה בחמש אוגדות, ושטבון מסביר "הצבא הצטמצם וכרגע העבודה היא סיזיפית, צעד אחרי צעד כדי לפגוע במינהור ובתשתית הקרקעית, זה יקח שנה ואפילו יותר לפרק את כל מה שנבנה מאז ההתנתקות".

הוא מקביל זאת למלחמה באוקראינה: "האוקראינים נמצאים במציאות יותר מורכבת ומבינים שזה ארוך והם מחזיקים מול רוסיה הגדולה. צריך להפסיק לדבר מתי זה יגמר, אלא לשאול מתי ננצח את המלחמה. לשנות את השפה: זהו זמן היסטורי, תנ"כי של מדינת ישראל, לא לספר שעוד רגע יוצאים מרפיח, עוד רגע זה נגמר, ואז העם נוחל אכזבה".

"הם מפחדים, המדינה משתנה להם מול העיניים"

דבר נוסף שמצביע עליו שטבון הוא הכרסום מבפנים: "אנחנו בוגרי ה-6/10 לא משנה אם יש מלחמה או לא, לא משדרים מסר של תבוסה כדי להפיל את הממשלה, המיעוט הקולני פוגע ביכולת לקבל החלטות אמיצות, הם בנויים מאליטות כח, במשפט, בתקשורת, באקדמיה וכו' ומשדרים שדר לעם – אל תנצחו במלחמה.

שטבון מזדעק: "זה לא יאומן, זה דבר שלא היה באף מלחמה, וזה לא נתפס, זוהי קבוצה שמונעת מההנהגה לעשות צעדים אמיצים"

לשאלת מיליון הדולר, למה הם עושים זאת? עונה שטבון "הם בפחד שהמדינה משתנה להם מול העיניים לכיוון המסורתי, והימני. הם ראו שטחי כינוס, שירים, ציציות ספרי תורה, רוב העם מכבד את המסורת והם יותר מפחדים מזה מאשר להפסיד המלחמה".

"זה משבר זהות, הפחד שככה תראה מדינת ישראל, הבעיה שלהם זה לא נתניהו ולא בחירות, זה אירוע משברי עבורם וזו ליבת הטרלול, לכן הם נאחזים במוקדי הכח גם כשיש מלחמה. והם מציעים עסקאות לא הגיוניות: חטופים בתמורה לפצצת אטום.

איך אפשר לעצור מלחמה אחרי מה שעשו לבנות שלנו??? עם ישראל רוצה לנצח ומתישהו זה יקרה, הקערה תתהפך, אנחנו במציאות לא הגיונית, יש השבתה ואין משילות והנהגה אמיצה".

"לקום ולעשות, כל אחד כפי היכולת שלו"

שטבון עובר לפסים מעשיים: "כל אחד שיעשה מה שהוא יכול לחזק את העם. בשבת דיברתי עם הילדים והסברתי להם שזו תקופה היסטורית, אני לא רוצה לבלות בנטפליקס שזה קורה, אם ישאלו אותי מה עשיתי במלחמת חרבות ברזל אני רוצה לדעת שעשיתי כל מה שיכלתי, כל אחד לפי יכולתו, ללכת לבקר פצועים, ניחום אבלים, להרים את הרוח, כל מה שאפשר.

כל אחד יזום במרחב שלו, ייצור פעולות מתמשכות ואנחנו ננצח את הדבר הזה גם אם זה יקח שנתיים, הציבור מסוגל לזה, הציבור בריא. השגרה היא מנוע צמיחה אבל אי אפשר להישאר בזה, צריך אפילו מערכתית לפנות למשרד החינוך שיארגן יום עבור המפונים, הפצועים, חקלאות, להיות חלק".

"צריך לקחת את כל ההספדים של ההורים שנאמרו בהלוויות ולאגוד אותם לספר המרים את הרוח, הרי זה מדהים, כל ההורים מדברים בעוצמה, הם נוגעים בנצח, הם זועקים להמשיך בכל הכח, לנצח.

הייתי בהלוויה של עומר סמדג'ה הי"ד, באותו זמן הייתה את ההלוויה של סעדיה דרעי הי"ד, ושניהם באותו זמן דיברו אותו דבר, חיזקו את החיילים והעם ואמרו: "תרימו את הראש, אנחנו ננצח, אין דרך אחרת".