ישראל הקטנה מייצרת בכל יום הרבה ידיעות חדשותיות גדולות ומשמעותיות שמרחיקות הרבה מעבר לגבולותיה, ופרשנותן גורמת ברוב המקרים למחלוקות סבוכות וממשוכות בלי סוף, שלפעמים מתפתחות לוויכוחים צעקניים שמכים בעור התוף ומטרידים את הראש היהודי שחושב יותר מדי למה כל מה שקורה לעם ישראל חייב להיות מסובך כל כך. כי זה לא סוד שאנחנו עם מתוסבך, ומי שלא מאמין שיפתח תנ"ך ויבין איך מה שכתוב שם שוחזר לעיתים בדיוק מבהיל בזמנים מודרניים.
בתנ"ך גם נמצא סיפור מעורר תקווה על מלך ישראל שאול, שבזמן מחלוקת פנימית בינו לבין עצמו מה לעשות כדי שלא לאבד את המלוכה פקדה אותו לפעמים רוח רעה, וכדי להעיף אותה ממנו הוא ביקש מהנער דוד לנגן לו והרוח הייתה סרה מהמלך.
גם אלישע הנביא שכעס על מלך ישראל יהורם ביקש שיביאו לו מנגן ועל כך נכתב בספר הספרים: " והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה' " . בחסידות מפורש שהכוונה לכך שהמנגן עצמו הופך לכלי נגינה, בדיוק כמו הנביא שצריך להתנבא מתוך שמחה ולא מכעס כשהוא עושה עצמו כלי קיבול לדבר השם ולשליחותו.
זה דבר מדהים. כלל יהודי שאולי לא ידוע לרבים קובע שאין שכינה שורה מתוך עצבות אלא מתוך שמחה של דבר מצווה. ולניגון יש כוח שגורם לשמוח.
כל שיר הוא זיכרון
במהלך השנים הרבות שישראל נחשפה לצרות לא מעטות מצאו אמנים רבים נחמה ורפואה לנפש בכתיבת שירים שלמראית עין דיברו על עניינים כלליים ופואטיים אבל בעצם עסקו ברמיזה בזיכרונות כואבים בהתאם למצב האומה.
הזמר שלמה ארצי, שמרבה להופיע באירועי זיכרון, כתב על המלחמות אלבום שלם בשם "חום יולי אוגוסט" ובהמשך הקריירה המפוארת שלו בצע פעמים רבות את השיר "אנחנו לא צריכים" שהפך להמנון הורים המלווה את השירות הצבאי של ילדיהם.
אותו זמר, כתב את השורה שתיארה את מציאות החיים בארץ המורכבת הזאת בשירו "שדות של אירוסים" שקבעה: "כל שיר הוא זיכרון בלתי נמנע". וכמה ששלמה החכם צודק. לא סתם אומרים כבר שנים בארצנו הקטנטונת "השירים הכי יפים שנכתבו בעברית הם שירי יום הזיכרון". זה נורא עצוב וממש נכון. בגלל זה, אפילו קרה פעם מצב אבסורדי במיוחד כששדרן רדיו צעיר ומתלהב אמר בלי לחשוב יותר מדי בשידור חי: "אנחנו משדרים לכם אחלה מוזיקה ליום הזיכרון". רק בישראל.
כולם שרים עכשיו
הקסם המאחד והלא מובן, של שיר המבוצע מפי הרבה אנשים לא מקצועיים שבקושי עשו חזרה או שתיים על המילים והלחן לפני שהוקלטו, הדהים אותי שוב בתחילת השבוע המורכב הנוכחי כשהשתתפתי עם בני הבכור שמואל באירוע שירת המונים באתר "גבעת התחמושת" בירושלים שהתקיים בפעם הרביעית ואני שרתי שם עם כולם בפעם השלישית.
זה מדהים לראות כל פעם מחדש איך הרבה אנשים שלא מכירים זה את זה ובהם צעירים ומבוגרים דתיים וחילוניים וכמובן רגע לפני הבחירות ימניים מרכזיים ושמאלנים שרים יחד כאיש אחד בהוקרה לאנשים טובים וגיבורים שאוהבים את ארצם ומגינים עליה ולזכר הנופלים והנרצחים הי"ד באסון השבעה באוקטובר לפני שלוש שנים.
השיר הנבחר השנה לשירת ההמונים בגבעת התחמושת, היה שירו של בנה של נעמי שמר ז"ל הזמר אריאל הורוביץ "רקפות בין הסלעים". כדאי לחשוב רגע לפני ששרים על משמעות השורות שבסוף כל בית ובמילים של הפזמון כדי להבין למה דווקא השיר הזה נבחר לחבר יחד את המזמרים שלא מכירים:
"כמו רקפות בין הסלעים/ הפנים היפים של הארץ מתחבאים/ וכשהיא, לפתע צריכה/ שמישהו ישכב בבוץ בתוך שוחה/ לא תאמין, איך הם מופיעים/ כמו רקפות בין הסלעים".
כשקהל גדול של ישראלים שלא נפגשו קודם שר זאת כאיש אחד בלב אחד, אפשר לרגע מיוחד אחד להניח את כל המחלוקות בצד, להודות על מה שיש ולשיר בלי להתבייש. ברגע הזה אין פוליטיקה, אין מריבות ואין סקרים.
למה? כי עכשיו שרים-ואת המנגינה הישראלית הזאת אי אפשר להפסיק!
