“ילד אתה שואל, ואבא לא תמיד יודע, ילד רוצה תשובה, ואבא לא תמיד מוצא".
כך שר בעבר הזמר עוזי חיטמן ז"ל, והשורה החזקה הזו מלווה את כל ההורים שנתקלים בשאלות קשות מילדיהם עד עצם היום הזה.
גם מקומה של אמא כמי ששואלים אותה שאלות קשות לא הופקר בזמר העברי מהעבר, והפזמונאי שייקה פייקוב ז"ל כתב שיר ילדים בשם "אמא" שבצעה במקור הזמרת שולה חן, עם השורה המוכרת כל-כך:
“אמא מדוע זה יש מלחמות, למה רבים בני אדם, אמא מדוע שותק אלוקים ולא עוצר בעדם?”
כשקולטים שהשורה העצמתית והפילוסופית הזו הושמעה בשיר שנכתב לפסטיבל ילדים שאמנם באו עם הוריהם אבל בגילם הצעיר ממש לא מוכנים רגשית להתמודד עם שאלה בסדר גודל של שיעור כללי בכתבי המרה"ל או בספרי הרמב"ם על יסודות האמונה היהודית, אפשר להבין טוב יותר את המורכבות והאתגר של להיות הורה בכל התקופות בארץ ישראל שמאז שקם בה העם היהודי והחליט להקים מדינה, משפחות רבות נאלצות להתמודד עם ההשלכות הלא קלות של מציאות החיים של ארץ מוקפת אויבים, והורים נאלצים לבגר את ילדיהם במקום לבדר אותם.
זו אולי ההדרכה ההורית הקשה ביותר: איך מתווכים לילדים אירועי טראומה מהעבר בזמן שהמבוגרים שנאלצים להסביר זאת לא מבינים בעצמם למה הדברים קרו, וכשיש רבים שעדיין מתקשים לדבר על האסונות המזעזעים שאירעו בטבח 7 באוקטובר לפני שלוש שנים עם חבריהם המבוגרים, ומרגישים שעם ילדים בבית או כמורים בבית ספר זה קשה לא פחות. ואולי אפילו יותר.
ללמוד מרבי נחמן
הדרך הטובה ביותר לתווך לילדים צעירים דברים לא פשוטים להבנה מבחינה שכלית ומצערים מבחינה רגשית היא סיפור. היטיב לתאר זאת רבי נחמן מברסלב שאמר לחסידיו את המשפט החכם: “כששומעים סיפור זה אחרת". וזה נכון ומוכח במציאות.
כבר בתקופת התנ"ך, כשדוד המלך שמע מנתן הנביא את "משל כבשת הרש" הוא מיהר להזדעזע מהמעשה וחרץ בלשונו מיד את חומרת עונשו של גוזל הכבשה בסיפור שהיה בעצם משל זהיר בכבודו של מלך על מעשה של דוד עצמו. זהו כוחו של סיפור שיכול לנתק את השומע מהמציאות המוכרת לו ולתווך לו משהו מסובך ואפילו נורא ואיום במילים פשוטות ובתיאורים שמותאמים לרמת הבנתו.
סיפור כבסיס לשיח מקרב
שיטת הסיפור הפשוט הוכיחה את עצמה וספרים רבים שפורסמו בשנים האחרונות למבוגרים ולילדים הביאו את סיפורי הגיבורים שנפלו ביום הטבח הנורא בבוקר שמחת תורה, את הסיפורים הרבים של השורדים שהצליחו לחמוק מכדורי המחבלים וכמובן גם את סיפורי שורדי שבי שגילו תעצומות נפש במקום הנורא ביותר בארץ שהפך לכלאם התת-קרקעי, וגם אחרי שקוראים את סיפוריהם יותר מפעם אחת מזדעזעים כל פעם מחדש מעצמת הרוע והאכזריות הבלתי נתפסת הנובעת משנאה לא הגיונית שאין לה גבול.
פסיכולוגים ומומחים להתמודדות עם טראומה ממליצים להשתמש בסיפור כבסיס לשיחה ושיתוף רגשות ותחושות הקשורים או נובעים מהנושא המורכב, וברור שמומלץ לא לספר את סיפורי הנופלים והגבורה לפני השינה כמו סיפור על נסיכות דיסני להבדיל אלף אלפי הבדלות. מעשה כזה עשוי לעורר חוסר שקט כשהשומעים הם ילדים שרוצים לשכב לישון במחשבה שזה עולם נפלא.
בדורות קודמים ובמשך שנים רבות אחרי אסונות גדולים מהעבר היו ילדים שסובלים מטראומות עד היום בגלל שהוריהם סיפרו להם בלילה "איך שרדנו את החיה הנאצית". לא מומלץ לספר כאלה סיפורים בלילות, ויש מי שיגידו שלא מומלץ לספר כאלה סיפורים בכלל. הדרך המומלצת היא דרך האמצע: סיפור בזמן נכון כמו למשל שבת אחר הצהרים, ושיחה אישית עם הילד או עם כמה ילדים כדי להבין מה הם מרגישים ביחס לזה והאם צריך לעזור להם להתמודד עם זה.
בעידן המודרני שהסרטון מתחרה עם הספר אפשר לצפות בסרט לא קשה מדי לצפייה ולשוחח אחר כך. הדרך הפשוטה להתמודד עם טראומה היא פשוט שיחה מהלב וחיבוק אוהב. ובימינו, מי צריך יותר?