הנה תרחיש אמיתי שקרה השבוע, קורה כמעט בכל יום ומן הסתם יקרה גם אחרי החגים: אדם, שנקרא לו לצורך העניין א’, מגיע בריצה לתחנת אוטובוס, ונעצר בחריקת גומי של סנדלי שורש על המדרכה הרטובה משטיפת הבוקר (ומיד מבין בזעם בפעם המי יודע כמה שסוליית שורש מחליקה בטבעיות על מים כמו כל סנדל אחר).
תוך כדי התנשמות כבדה, המעידה שאינו בכושר שיא או יותר מדויק לא בכושר בכלל הוא שואל את האדם הראשון שעומד בתחנה ועסוק בהרהור עמוק בצרותיו האישיות או הטיפשיות עד שהפריעו לו: "סליחה, קו X (השלם את המספר האישי ולא מהצבא), עבר במקרה?", והאדם המעמיד פנים שאכפת לו עונה ל-א’ המתנשף לפעמים בחיוך אבל תמיד בשמחה לאיד: "כן, הרגע עבר. מצטער" (והכוונה כמובן שהוא מצטער שהכיר אותו כי הפריעו לו לחשוב על כמה שהחיים שלו משעממים).
להפוך עיכוב להזדמנות
כולם מחמיצים אוטובוסים, ולכן הרוב חושבים שזה תרחיש הגיוני ומסתבר אבל מעצבן ברמות (וגם במקרה של פקקי בוקר בשכונה ירושלמית אחרת).
יש מצבים מחרפנים בהרבה, כמו למשל אוטובוס תקוע בפקק בתחום התחנה, ומישהו מגיע בריצה לחלקו האחורי, אבל נהג אוטובוס עצבני לא פותח את דלתות העגלה על גלגלים, נותן גז ונעלם מטווח הראיה בעננת עשן (וכל מה שהמעוצבן שנשאר מאחור רואה זה שלט ששואל: "הרכב פולט עשן? דווח למספר..” שאיננו מחובר, ממש כמו במקרה של שלט נוסף באחורי אוטובוסים עם השאלה הטיפשית ביותר: איך אני נוהג? התקשר..". אל תטרח להתקשר).
ברור שאף נהג בתחבורה הציבורית לא שאל אף פעם ברמקול את הנוסעים איך הנהיגה שלו, אבל אולי אחד מהם יוכל לענות על זה רגע אחרי שבלימת חירום בהפתעה תעיף את הנוסע האקראי מסוף האוטובוס עד הנהג.
תרשו לי להציע כיוון חדש שאינו קשור לנסיעה באוטובוס, רכבת לסוגיה או רכב שרוב הזמן תקוע בפקק שאינו נגמר והנהג מרגיש לכוד בו כארי בסוגר: החמצה של אוטובוס או רכבת שהגיעה בזמן והנוסע הסתער על התחנה שניה אחריה, זה לא בהכרח דבר רע!
מתנת הזמן
בתרחיש הגרוע ביותר, נאלץ המחמיץ התורן שדומה יותר לפלפל אדום חריף מאשר מלפפון מוחמץ, לחכות עד חצי שעה לרכבת הבאה, או עוד 10 דקות ולפעמים קצת יותר עד האוטובוס הבא. מכיוון שזמן הוא מצרך יקר ביותר, ברגע שמקבלים תוספת זמן המתנה במתנה צריך להשתמש בזה בתבונה.
מה אפשר לעשות בעשר דקות עד חצי שעה? המון דברים!
אפשר למחוק מיילים, או להכין רשימת מטלות בהגעה לעבודה, לתכנן מצגת או קמפיין בחירות(למי שלא רוצה להחמיץ את ההזדמנות להיבחר בשנית) ואפשר פשוט לשמוע מוזיקה וליהנות מכמה דקות של שלווה בלי למהר לשום מקום.
גילוי נאות: גם הקטע הזה נכתב אחרי החמצה של אוטובוס ואולי גם זו הוכחה שכל עכבה לטובה.
קטע מדמיע לעשרת ימי תשובה
כשהייתי תלמיד ישיבה תיכונית בירושלים בכיתה ט’ בכיתי. בכיתי הרבה. למה? הריחוק מהבית, עומס הלימודים בתיכון בידיעה שאחרי יום לימודים לא חוזרים לחדר המוכר והטוב מילדות וגם העובדה שהשנה התחילה תמיד בימים נוראים, ובמיוחד לחמשושים טריים פעורי פה וחסרי חוש התמצאות בבית וגן. אם כל הבעיות האלה לא מספיקות, אנשי הצוות החינוכי והחברתי חשו צורך להעצים את אווירת יום הדין המתקרב בסיפורי אימה לעידוד חזרה בתשובה.
סיפור אחד זכור במיוחד היה על בן מלך שאבא שלו גירש אותו מפניו ורק בחודש אחד בשנה הוא פתח את דלת ארמונו והבן התעצל והתרשל ולא בא לבקר את אביו. ברגע האחרון התחרט הבן על רשלנותו ועלה את המדרגות בריצה, אבל אז מצא דלת סגורה וצעק בלב שבור לחושך הגדול: "אבאאאא!!” כי הבין שהחמיץ את ההזדמנות לבקש סליחה ולקבל מחילה.
יש אנשים שהסיפור הזה, אם יסופר בדרמטיות הראויה, יגרום להם לבכות. אני לעומת זאת, מעדיף לצחוק ולהתחייב בעשרת ימי תשובה בלי נדר שלא אחמיץ עת רצון לבקש סליחה מאבא ומכולם, ובעזרת השם בעל הרחמים והסליחות יצאו זכאים מבית דינו כל באי עולם. גמר חתימה טובה!