סרטון חדש שפורסם על ידי חבר הכנסת ויו"ר ועדת חוק חוקה ומשפט שמחה רוטמן מהציונות הדתית מכה גלים, והפך למטרה קלה למפלגות השמאל להתאגד מחדש סביבה, כאשר הם היו עסוקים בללקק את פצעי תמיכת אנשיהם בשתיקה או בקריצה בסרט הארסי נז"א ויוצריו.
בסרטון הבינה המלאכותית שפרסם ח"כ רוטמן נראים בכירי מערכת המשפט, מנשיא בית המשפט העליון עמית עד ליועצת המשפטית לממשלה נגררים מהפגנה בוערת על ידי שוטרים ואנשי כוחות הביטחון.
מעבר להיותו של הסרטון פרובוקטיבי באופן שהיה צריך להיות מובן מאליו שיגייס סביבו את מחנה השמאל ו'הימין הממלכתי' סביבו, מעבר לכך שהסרטון הוא פופוליסטי ומסריח נואשות מתקופת הבחירות, הוא פשוט שקרי.
הרי אם הם יכולים, למה לא עשו? במה תהיה שונה הקדנציה הבאה? מה אם הבעיה היא לא בקדנציה, או בתקשורת, אלא באנשים שמקדמים את הרפורמה ואינם מוכנים להודות בכך?
הבעיה היא אחרת, המלחמה על הרפורמה לא הייתה מלחמה אידיאולוגית, היא הייתה מלחמה על זהות, שייכות וקבוצות אוכלוסיה הנאבקות על דומיננטיות, ורוטמן, סמוטריץ' ולוין הם האנשים הלא נכונים לקרב הזה.
על מנת להוריד את כיסוי השקרים ממאבק הרפורמה צריך לעשות מעשה שלא יעשה בשיח הישראלי, צריך להוציא את השד העדתי מהבקבוק בו הוא אטום ומוסתר כל ימיו. כי במדינת ישראל מותר לדבר על הכל, אפליית נשים, חרדים, אתיופים, חובשי כיפות, ערבים, שמאלנים, להט"בים, אפילו מסתנני גבול, אבל אסור לדבר על מזרחים.
אז היום נפתח את הבקבוק ונעשה את זה, ונאמר בפה מלא: המאבק ברפורמה המשפטית היה, כל כולו, מהאות הראשונה בנאום הראשון בקפלן ועד הטייס האחרון שסירב לשרת את מדינתו עד 06:28 בשביעי לאוקטובר, היו כל כולם רבדים שונים של דבר אחד: מרד אחוס"לי אלים או במילים פחות אקדמיות, אינתיפאדה של מעמד השליטה האשכנזי.
המאבק היה סוציולוגי, מעמדי, אתני, עדתי ותרבותי ולא אידיאולוגי, לכן לעולם לא היה ניתן וגם לא יהיה ניתן בעתיד לפתור אותו במשא ומתן, פשרות, שיח או כל מסגרת אחרת. במלחמות זהות למיעוט השולט והדועך יש רק שתי אפשרויות, לקבל את הכרעת הרוב העממי או להכניעו.
וכמו שבחרו מעמדות מלוכה רבים לאורך ההיסטוריה, גם מעמד המלוכה הישראלי החליט לשבור את הכלים. כמו שמלך צרפת שלח איגרות למלכים אחרים בזמן המהפכה הצרפתית, וקרא להם לסייע לו בכיבוש המדינה והכרעת עמו שלו, כך עשו גם אצלנו. האנשים שבנו את מעמדם, הונם וזהותם על שליטתם במערכת הביטחון הישראלית, פירקו אותה מבפנים.
כל זה קרה והיה יכול לקרות, בגלל שהאנשים הלא נכונים הובילו את המאבק בצד הימני, האנשים היחידים שיכולים באמת לקדם רפורמה משפטית ולסחוף את העם אחריה, הם אנשי ימין עממי-מזרחי.
דמיינו תרחיש בו במקום יריב לוין עומד על אותו פודיום, עמד אמיר אוחנה, דמיינו את טענות המתנגדים על זכויות ומעמדם מתמוסס כנגד מזרחי, ימני, הומוסקסואל מוצהר ואב לילדים הנשוי לגבר.
דמיינו כיצד יו"ר ועדת חוקה מזרחי היה יכול לקדם מועמדים מזרחים, כמו בקשי וביטון, בראש מורם, דמיינו כיצד היה יכול לתקוף מעמדת עדתו ומקורותיו את התנגדות הממסד הבג"צי לשיבוצם של מזרחים (המייצגים את רוב האוכלוסייה היהודית) על כס השיפוט.
מעבר לכך, העממיות הפריפריאלית, נוטעת את מקורותיה עמוק בלאומיות וזיקה יהודית וגם מידה של לעומתיות לממסד האשכנזי, שיש בה ערך רב במאבק על מערכת המשפט בעת הנוכחית. אם נביט אל השופט סולברג, ותיאורו במשך שנים בתור שופט ימני, אולי הימני ביותר על כס השיפוט אי פעם, נראה שסוציולוגיה חזקה גם מרבים בציונות הדתית.
במבט מבחוץ, פסיקותיו של המשנה סולברג צועקות על ניסיון להתחבב על הקולגות סביבו. האידיאולוג הימני מיהודה ושומרון, העביר תחת ידו את הרעות החולות הגרועות ביותר של בג"ץ.
סולברג יכל למנוע את חתימתו מפסק דין הסבירות, יכל להפוך שולחנות בזמן הרפורמה המשפטית, יכל להתמרד נגד הנשיא עמית, יכל לעשות כל כך הרבה. אך במקום הוא שותק, בולע, מנמיך ראש ושותק עד יום התיישבותו על כס הנשיא בעצמו.
סולברג ככל הנראה מונע משיקולים מגזריים צפופים, נשיא בית משפט עליון, חובש כיפה, מתנחל מהציונות הדתית, אכן יביא הרבה יוקרה למגזר, אך הוא לא שוקל את המחיר הלאומי בתמורה לניצחון המגזרי.
אך מעבר לכך, יש בעיה נוספת. מפלגת הציונות הדתית, למרות רצינותה האידיאולוגית, ציירה את עצמה כמפלגה פופליסטית, שנוטה יותר לעורר סערות וזעם מאשר צועדת על פי תוכנית סדורה וריאלית.
לפחות במידה והיה מדובר במפלגה חדה, נקייה מתעלולים וממושמעת היה אפשר לאמר שהיא בעלת משקל אידיאולוגי שיאפשר את קידום הרפורמה, אך נראה שמפלגת הציונות הדתית החליטה להוכיח שגם אינטילגנטית וגם סוציולוגית, הם ואחרים איתם מדור האנטי-משפטיזציה הנוכחי פשוט אינם הנכונים לקרב.