הרבה לפני שהפך לסמל בלתי המעורער של ארוחות חג ושבת בקרב יהודי אשכנז, הקרפיון היה דג מים מתוקים שמקורו באסיה ובמזרח אירופה. החיבור ההדוק בינו לבין המטבח היהודי לא נולד בשל טעמו המעודן, אלא מטעמים מעשיים וחסכוניים לטווח ארוך ולעניים: במאות ה-17 וה-18, דגי ים היו יקרים מאוד וקשים לשינוע בעומק היבשת. הקרפיון, לעומת זאת, גודל בבריכות של אצילים ומנזרים והיה עמיד במיוחד, עד כדי כך שיכול היה לשרוד ימים ארוכים בחבית מים (ואפילו באמבטיה ביתית) והוכן ממש סמוך להגשתו לשולחן החג בהיעדר מקררים.
הפתרון המבריק לעצמות ולעוני
מעבר לזמינותו הזולה, הקרפיון הציע פתרון מושלם לשני אתגרים מרכזיים: איסור "בורר" בשבת והמצב הכלכלי הדחוק. הקרפיון משופע בעצמות קטנות וטורדניות, והפתרון היה טחינת הבשר יחד עם בצל, לחם או קמח מצה.
כך נולד ה"גפילטע פיש" (הדג הממולא), כי טחינת הדג נטרלה את בעיית העצמות, והערבוב עם חומרי גלם זולים אפשר למשפחות ברוכות ילדים להאכיל סועדים רבים במחיר זעום תוך שמירה על תחושת חגיגיות בהגשת מנת דג מושקעת ומעוטרת במדליית גזר עם חזרת בצד. עם העלייה לארץ, המסורת המשיכה והוא הפך לדג הלאומי של ענף הדגה בתקופת הצנע.
מבריטניה ועד אוסטרליה: הדג שפיצל את העולם
בזמן שביהדות הוא נהנה ממקום של כבוד, מעמדו הבינלאומי של הקרפיון בקרב דייגים ומומחי אקולוגיה בעולם טעון ומרתק במיוחד. במערב אירופה, בעיקר בבריטניה ובצרפת, דיג קרפיונים נחשב לענף ספורט יוקרתי המגלגל מיליארדי אירו. הדייגים משקיעים הון עתק בציוד מתקדם ומקפידים קלה כחמורה על כלל "תפוס ושחרר" (Catch & Release), כולל מריחת משחה מחטאת על שפתי הדג לפני החזרתו למים.
האויב המעופף של אמריקה
בצפון אמריקה ובאוסטרליה הקרפיון מוגדר כ"אויב הציבור" ומין פולש הרסני. יכולתו של הקרפיון לשרוד בתנאים קיצוניים, להתרבות במיליוני ביצים ולנבור בקרקעית המים גורמת להרס בתי גידול של דגים מקומיים. בארה"ב, זנים מסוימים של קרפיון אסייתי בנהרות נבהלים ממנועי סירות, קופצים באוויר במשקל עשרות קילוגרמים ופוגעים בשייטים. הרשויות שם משקיעות מיליוני דולרים במחסומים חשמליים ובתחרויות ציד כדי למגר את דג הקרפיון המקולל, בעוד שבשולחנות החג בארץ הוא ממשיך לשחות ברוטב אף משמש סימן ברכה לשנה טובה: "שנהיה לראש ולא לזנב".