עונת השריפות באינדונזיה רק החלה, והמדענים כבר מזהירים מפני תופעה מסוכנת במיוחד: שריפות שאינן מסתפקות בצמחייה שעל פני הקרקע, אלא חודרות לשכבות הכבול ומתפשטות מתחת לפני האדמה. בניגוד לשריפת יער רגילה, האש יכולה לבעור שם באיטיות במשך שבועות ואף חודשים, ולהמשיך לפלוט עשן ומזהמים עד לבוא הגשמים.
מדובר בשריפות כבול, הנחשבות לאחת מצורות השריפה העקשניות והמזהמות ביותר בעולם. כבול הוא חומר אורגני שנוצר במשך שנים ארוכות מהצטברות של צמחייה מתה בסביבה רטובה. בדרך כלל הוא ספוג במים ואינו נשרף בקלות, אך כאשר הבצורת מייבשת אותו, הוא הופך לחומר בעירה שיכול להמשיך לבעור מתחת לפני הקרקע בטמפרטורות נמוכות יחסית.
הבעיה איננה רק הקושי לכבות את האש. לפי הערכות שפורסמו על ידי NASA Earth Observatory, שריפות כבול עלולות לייצר פי שלושה יותר חלקיקים נשימים עדינים לעומת שריפות יער טרופיות אחרות, פי חמישה יותר גופרית דו-חמצנית, פי שלושה יותר פחמן אורגני וכמות כפולה של מתאן ופחמן חד-חמצני.
תמונות שצילם הלוויין Aqua של נאס"א ב-1 בספטמבר הראו כי עונת השריפות של 2026 כבר נמצאת בעיצומה. אינדונזיה מחזיקה בכ-36 אחוז משטחי הכבול הטרופיים בעולם, ובעונות בצורת קשות אזורים שהיו אמורים להישאר רטובים הופכים לדליקים במיוחד.
החשש השנה קשור גם להתחזקות תופעת אל ניניו. NOAA העריך באוגוסט כי אל ניניו כבר מתקיים ומתחזק, תופעה שבדרך כלל מפחיתה את כמויות הגשם באינדונזיה. במקביל נרשמה גם פאזה חיובית של הדיפול באוקיינוס ההודי, שעלולה להגביר עוד יותר את היובש באזור.
לדברי רוברט פילד מאוניברסיטת קולומביה, פעילות השריפות בתחילת העונה מזכירה באופן מדאיג את ההתפתחות שנצפתה ב-2015. לדבריו, עונת השריפות נמצאת בשלב מוקדם יחסית, אך מספר מוקדי האש עולה במהירות.
ההשוואה ל-2015 מטרידה במיוחד. באותה שנה בערו השריפות במשך יותר משלושה חודשים והובילו לפליטה מוערכת של כ-1.75 מיליארד טונות של גזי חממה במונחי פחמן דו-חמצני מקביל. עד 2 בספטמבר השנה, השריפות של 2026 כבר פלטו לפי ההערכות כעשירית מהכמות שנפלטה במשבר הגדול של 2015.
גם תנאי הבצורת השנה חריגים. לפי נתונים של השירות המטאורולוגי האינדונזי, בתחילת אוגוסט כ-90 אחוזים משטח המדינה קיבלו מעט מאוד גשם או לא קיבלו גשם כלל. במצב כזה, שכבות הכבול באזורים כמו קלימנטן, סומטרה ופפואה מתייבשות והאש יכולה לחדור לתוכן.
"כאשר האש יורדת מתחת לקרקע, היא פשוט לא נעצרת", הסביר פילד. לדבריו, שריפות כאלה עשויות להמשיך לבעור עד לחזרת הגשמים באוקטובר או בנובמבר.
אחד הפרדוקסים של התופעה הוא שגם מערכות ניטור מתקדמות מתקשות לעיתים לראות את השריפות החמורות ביותר. אינדונזיה נעזרת בלווייני MODIS ו-VIIRS של נאס"א ו-NOAA כדי לעקוב אחר מוקדי אש, וב-31 באוגוסט נרשמו במערכת המעקב הממשלתית 946 מוקדים חמים. אולם כאשר העשן נעשה סמיך במיוחד, הוא עלול להסתיר את האש מעיני הלוויינים. גם שריפות מתחת לחופת היער או בתוך שכבות הכבול עצמן עשויות לחמוק מהזיהוי.
שורשי הבעיה אינם רק אקלימיים. במהלך שנות ה-90 נחפרו באזורים שונים באינדונזיה תעלות ניקוז והשקיה, בין השאר כחלק מניסיון להכשיר שטחים לחקלאות. התוצאה הייתה ירידה במפלס מי התהום והתייבשות של חלק משטחי הכבול. גם מטעי דקל שמן וחקלאות מסחרית נרחבת שינו את הנוף באזור.
לאחר משבר השריפות הקשה של 2015 החלו הרשויות וארגונים שונים לנסות לשקם את השטחים, בין היתר באמצעות חסימת תעלות כדי להחזיר מים לביצות, שיפור מערכי הכיבוי וניסיון לצמצם הצתות אנושיות. החוקרים אומרים כי עונת 2026 עשויה להיות מבחן משמעותי ליעילותם של הצעדים הללו.
בינתיים, ההשלכות כבר מורגשות בשטח. הרשויות הזהירו מפני חשיפה נרחבת לעשן מסוכן. חלק מבתי הספר עברו ללמידה מרחוק, תשעה פארקים לאומיים נסגרו וטיסות אחדות התעכבו בשל תנאי העשן.
החשש המרכזי הוא שהמשבר עדיין נמצא בשלב מוקדם. אם תנאי היובש והאל ניניו יימשכו, שכבות הכבול עשויות להוסיף ולבעור מתחת לפני הקרקע במשך שבועות ארוכים, כאשר חלק מהאש תהיה כמעט בלתי נראית מהשמיים.
