קבר בן כ־1,500 שנה של פעוט התגלה במהלך חפירות במתחם הארכאולוגי ואקאס דה מוצ'ה שבצפון פרו. לצד שרידי הילד מצאו החוקרים אוסף יוצא דופן של מנחות קבורה, ובהן שתי משרוקיות, רעשן וכלי חרס מפוסל.
על פי ההערכות, הילד היה בן שנה עד שנה וחצי בלבד בעת מותו. שרידיו נמצאו כשהם מונחים בתנוחת שכיבה, כאשר הראש מופנה דרומה והרגליים צפונה. לדברי הארכאולוג חרמי מחיה לופס, צורת הקבורה תואמת את המנהגים שהיו מקובלים בקרב בני תרבות המוצ'ה, ששגשגה לאורך החוף הצפוני של פרו במהלך האלף הראשון לספירה.
תשומת לב מיוחדת עוררו שלושת החפצים המסוגלים להפיק קול: שתי המשרוקיות והרעשן. אף שמפתה לראות בהם צעצועים שהיו שייכים לפעוט בחייו, החוקרים מדגישים כי בשלב זה אין לכך הוכחה. ייתכן שמדובר בחפצים פולחניים, בסמלים הקשורים לעולם המתים או במנחות שנבחרו בשל משמעות אישית שהייתה להן עבור משפחת הילד.
גם מיקומו של הקבר מסקרן את החוקרים. הוא התגלה במתחם אדריכלי מספר 61, אזור מגורים שנמצא בחלקו הדרומי של המרכז העירוני העתיק. הקבר לא נמצא בתוך אחד המקדשים המפוארים המזוהים עם תרבות המוצ'ה, אלא באזור שבו התנהלו חיי היום יום של תושבי העיר.
במתחם נמצאו במות קטנות, קירות שחילקו אותו לחללים נפרדים וכלי חרס ביתיים שנותרו במקום בזמן נטישתו. הממצאים עשויים לספק מידע על המזון שאכלו התושבים, הפעילויות שביצעו בבתיהם והאופן שבו שילבו בין מרחבי המגורים לבין מנהגי קבורה והנצחה.
העיר העתיקה השתרעה בין שני מבני ענק עשויים לבני בוץ, ואקה דל סול, מקדש השמש, וואקה דה לה לונה, מקדש הירח. בין המבנים המונומנטליים התקיימה עיר פעילה שכללה בתים, בתי מלאכה, רחובות, כיכרות, מסדרונות ותעלות מים.
קרלוס רנגיפו, מנהל הפרויקט הארכאולוגי באתר, הסביר כי קברי ילדים המתגלים במקום אינם שכיחים. לדבריו, החפירות הנוכחיות מאפשרות לבחון לא רק את המקדשים והטקסים הגדולים של תרבות המוצ'ה, אלא גם את חייהם של האנשים שהתגוררו בעיר ואת הדרך שבה נהגו במתיהם.
החוקרים מתעדים כעת את המתחם בצילומים, שרטוטים, מדידות, סרטונים ותצלומי אוויר. בהמשך הם מתכוונים להעמיק אל שכבות קדומות יותר, שעשויות לחשוף כיצד השתנה אזור המגורים לאורך השנים. עם סיום שלב החפירה יכוסה השטח בחול נקי, כדי להגן עליו מפני גשמים חזקים שעלולים להיגרם בעקבות תופעת אל ניניו.
משמעותם המדויקת של החפצים שנקברו עם הפעוט עדיין נותרה בגדר תעלומה. אולם עצם הבחירה להניח לצדו משרוקיות, רעשן וכלי מפוסל מעידה כי מותו לווה בטקס מתוכנן וביחס מיוחד מצד הקהילה שבה חי.
