מפגש מרתק בין מסורת עתיקה לעיצוב עכשווי: פרויקט הגמר של רמי ורטמן, בוגרת המחלקה לעיצוב טקסטיל בשנקר, מציע דרך חדשה לחלוטין לפגוש את הטקסטים המקראיים – לא רק דרך הקריאה, אלא דרך המגע והחומר.
ורטמן פיתחה שפה חזותית וקוד ייחודי, שבו לכל אות בלשון הקודש מותאם סימן סריגה משלה. באמצעות השיטה הזו, היא תרגמה טקסטים עתיקים מתוך שיר השירים וספר תהילים ליריעות טקסטיל מרהיבות ולמיצב אמנותי המשלב גם סאונד.
התוצאה היא חוויה רב-חושית שבה המילים עצמן מקבלות נוכחות פיזית ומוחשית. הטקסטים מפסיקים להיות מילים על הנייר בלבד, והופכים לחומר שאפשר לראות, לגעת בו ואפילו להתעטף בו – מחווה המזכירה את החוויה הפיזית והרוחנית של התעטפות בטלית.
הפרויקט של ורטמן בוחן את הקשר העמוק שבין שפה, נשימה, צליל וטקסטיל. הוא מצטרף למגמה הולכת ותרחבת בעיצוב הישראלי של חזרה למקורות היהודיים – בדומה לתכשיטים המכילים את התנ"ך כולו בתוכם והופכים לחפץ אישי ובעל ערך שנושאים על הגוף.
ל"סרוגים" רמי ורטמן מסבירה את הרקע והתפיסה שעומדת מאחורי היצירה: "הפרויקט עבורי הוא חקירה של כוחות שנושאות המילים", היא משתפת. "בחרתי לעשות שימוש בטקסטים מן המסורת היהודית מתוך כבוד עמוק למטען הרוחני שהם נושאים. עבורי, המשמעות שלהם אינה באמונה דתית או בהשתייכות למסגרת מסוימת, אלא ביכולת שלהם לעורר חיבור אנושי, רגשי ורוחני".
על תהליך התרגום הייחודי שפיתחה, היא מוסיפה: "הקידוד הוא למעשה תהליך של תרגום: אני לוקחת טקסט שמורכב ממילים ומשמעות וממירה אותו למערכת של מידע, ואז למערכת של פעולות סריגה. דרך התרגום של הטקסטים האלו לחומר אני מבקשת להתחבר אליהם מחדש באופן בלתי תלוי. אני שואלת מתי הטקסט מפסיק להיות אוסף של משמעויות ומזוכך לרטט רוחני שניתן לפגוש דרך הטקסטיל".
בסופו של דבר, היצירה של ורטמן אינה רק תרגיל עיצובי מרשים, אלא הישג רעיוני המעניק פרשנות חומרית ופיזית לטקסטים העתיקים ביותר בתרבות שלנו. על ידי פירוק האותיות למבנה של חוטים וסריגה, הפרויקט מצליח לגשר על הפער שבין קודש לחול, ובין מסורת ארוכת שנים לחדשנות ישראלית עכשווית. כשהמילים הופכות למשהו שאפשר לחוש ולעטוף בו את הגוף, הן מזמינות את המבקרים למפגש אישי, בלתי אמצעי ומרגש עם המקורות.
