המחזמר "פיטר פן" מצליח לעשות משהו שלא כל הצגת ילדים מצליחה

יש מחזות זמר שמנסים לדבר גם לילדים וגם למבוגרים, אבל במקרה של "פיטר פן" החדש ברור מאוד מי הקהל המרכזי: הילדים. וזה כנראה גם אחד הדברים שהכי עובדים בהפקה הזאת.

פיטר פן בדיוק כמו שדמיינו

לתפקיד שפעם היה שלו נכנס לי בירן, והאמת? קשה לחשוב על ליהוק מתאים יותר. בירן הוא בדיוק פיטר פן שההצגה הזאת צריכה - צעיר, תוסס, שובב ומלא אנרגיה. הוא רץ, קופץ, עושה סלטות, גלגולים ופעלולים לאורך ההצגה, ומצליח להעביר בצורה מעולה את הילד שפשוט מסרב להתבגר. מעבר לזה, הוא שר ומשחק מצוין ומחזיק את התפקיד הראשי בקלילות.

ולצדו, משי קליינשטיין בתפקיד וונדי היא לגמרי אחת מנקודות החוזקה של ההפקה. קליינשטיין מחזיקה את התפקיד הראשי מצוין, שרה פשוט נהדר ומביאה איתה המון נוכחות לבמה. רואים שמדובר בפרפורמרית שמורגלת במחזות זמר - היא מרגישה טבעית מאוד גם במשחק, גם בשירה וגם בתוך הנאמברים הגדולים.

גם השילוב בינה לבין בירן עובד מעולה. לשניים יש כימיה טובה על הבמה, והחיבור בין פיטר לוונדי מרגיש טבעי וכיפי לצפייה. שניהם מגיעים עם הרבה אנרגיה ויכולות ווקאליות טובות, אבל כל אחד מהם מביא משהו אחר לדמות שלו - וביחד הם מחזיקים היטב את מרכז ההצגה.

ויש עוד סגירת מעגל בהפקה: ששון גבאי חוזר לתפקיד קפטן הוק, אותו גילם גם ב-1988. גבאי נותן הופעה מצוינת ומצליח להעביר בדיוק את הרשע שהדמות צריכה, אבל בלי להפוך אותה לכבדה מדי עבור הילדים. הם מפחדים ממנו ברגע אחד וצוחקים ממנו ברגע הבא - וזה עובד.

מי שעוד בלטה במיוחד היא לינוי כהן בתפקיד טייגר לילי. כהן מקבלת כמה נאמברים שבהם היא נמצאת ממש במרכז הבמה, והיא מצליחה להחזיק אותם מצוין. היא רוקדת נהדר, מביאה המון עוצמה ונוכחות לדמות, וגם כשהבמה מלאה ברקדנים ושחקנים - קשה לפספס אותה.

גם האנסמבל כולו ראוי למחמאות. הרקדנים מצוינים, הנאמברים הגדולים עובדים נהדר, והתנועה על הבמה שומרת כמעט כל הזמן על האנרגיה הגבוהה של ההצגה.

ואז הם התחילו לעוף

ואי אפשר לדבר על ההפקה הזאת בלי לדבר על התפאורה. היא פשוט יפהפייה. הרבה זמן לא ראיתי בהצגת ילדים תפאורה כל כך מושקעת. היא משתנה ומתחלפת לאורך ההצגה, עם מבנים ותפאורות גדולות שנבנו במיוחד ויוצרים בכל פעם עולם אחר על הבמה.

אבל ההשקעה לא נעצרת שם. במהלך ההצגה השחקנים גם ממש עפים מעל הבמה, והאפקט נראה אמין ועשוי טוב. בכל פעם שאחת הדמויות התרוממה באוויר, היה אפשר לראות ולשמוע את ההתלהבות של הילדים. זה בדיוק מסוג הרגעים שבהם אפשר להסתכל לרגע מהבמה אל הקהל ולהבין עד כמה ההפקה הצליחה להכניס אותם לעולם של פיטר פן.

גם השירים והריקודים עשויים ברמה גבוהה, והם מגיעים במינון נכון. אין תחושה שההצגה נעצרת בכל כמה דקות רק כדי להכניס עוד שיר, והנאמברים משתלבים בתוך הסיפור ושומרים על הקצב.

הילדים עברו הכול

אבל אולי הדבר שהכי בלט לאורך ההצגה היה עד כמה הילדים היו מעורבים רגשית במה שקורה. הם לא רק ישבו וצפו - הם עברו יחד עם הדמויות מנעד שלם של רגשות. הם פחדו באמת כשהדמויות המפחידות הופיעו, צחקו בקול ברגעים המצחיקים, התרגשו, שמחו והיו ממש בתוך הסיפור.

ובתוך כל זה, "פיטר פן" גם מצליח להעביר להם לא מעט מסרים: לא לוותר על החלומות, לזכור את האור שיש בכל אחד, להיות מאוחדים ולעמוד אחד לצד השני, ובעיקר לדעת כמה חשוב שיהיה מישהו שמאמין בך. גם למשפחה יש מקום משמעותי בסיפור, עם דגש על החשיבות של אימא ואבא ושל הבית שמחכה לך.

אלה מסרים פשוטים, אבל הם מתאימים מאוד לקהל שאליו ההצגה מכוונת - וזה גם משהו שחשוב לדעת לפני שמגיעים.

"פיטר פן" הזה הוא קודם כול הצגה לילדים, ואפילו לילדים די צעירים. הדיבור איטי וברור, ההומור נגיש והסיפור מוגש בצורה שקל מאוד לעקוב אחריה. בעיניי, ילדים עד גיל 10 בערך הם הקהל שייהנה ממנה במיוחד. מבוגרים יכולים ליהנות מהנוסטלגיה, מהשחקנים ומההפקה המרשימה, אבל אין ספק שהפעם הילדים נמצאים במרכז.

בסופו של דבר, "פיטר פן" הוא בדיוק מה שהצגת ילדים גדולה בקיץ צריכה להיות: צבעונית, מצחיקה, מושקעת, מלאה בשירים, ריקודים ופעלולים ועם קאסט מצוין. אבל המבחן הכי טוב היה בכלל בקהל. כשהילדים צוחקים, מפחדים, מתרגשים, מריעים ומתלהבים בכל פעם שפיטר פן עף מעל הבמה - כנראה שהדרך לארץ לעולם לא עדיין עובדת.