זה מדהים להבין שבכל חודש אלול אנשים משתמשים בשורש ס.ל.ח יותר מאשר בכל השנה כולה, ולא רק כשהם דורכים למישהו על הרגל בטעות או נתקלים בלי כוונה במי שנעמד לידם באוטובוס והבין טוב יותר מהם שכדאי להחזיק במשהו כי עצבי הנהג תלויים על בלימה.
נהג התחב"צ, בניגוד לאלמוני שהתנגש בכם במלוא העצמה, לא יבקש סליחה אבל המתנגש יבקש וגם יבטיח ליצור באינטרנט עצומה שתחייב נהגים לעצור ולהתנצל ברמקול על כל בלימה שאינה במקומה (וזה כנראה יגרום לאוטובוסים להגיע ליעד אחרי שעתיים).
חודש אלול מכונה גם "חודש הרחמים והסליחות". אז נכון שיהודים לא נוטים תמיד לגלות רחמים, ובמיוחד לא כלפי רשעים מחבלים בכרמים שחפצים בהשמדתם מקרוב או מרחוק או ברשתות ואפילו באו"ם או בתחפושת של המוניטריות יתר, אבל רוב האנשים מתמקדים מחודש זה בבקשת סליחה מכל מכריהם על כל הדברים השליליים שעשו להם בשנה הנוכחית מתחילתה רגע לפני סופה. ופה מתחילה הבעיה.
סליחה בספק ובכפיים
בדרך כלל שאדם רגיל ונחמד, למשל זמר מצליח ואהוד כמו חנן בן ארי, נותן לחברו ששומר עליו מכל רע כאפה לפנים בלי כוונה, הוא מיד מתנצל על זה בפני כל האולם והעולם בעזרת פוסט ברשתות שהופך ויראלי לא פחות מהסטירה שלא תשכח אבל בהחלט תסלח.
לעומת זאת, בבקשת הסליחה האוטומטית ונטולת הרגש שרוב היהודים שולחים לחבריהם ולמכריהם הרחוקים מהעבר בתקופת הסליחות יופיע תמיד המשפט שמעורר בי זעם ותדהמה כל פעם מחדש: "סליחה אם פגעתי". מה זה אם? אתה מבקש ממני סליחה, אבל יש לך ספק אם בכלל צריך לבקש אותה?! אז למה לבקש אם לא הייתה פגיעה בוודאות, ואם הייתה ואני לא זוכר כי זה מהתקופה שהיינו ילדים וזה היה מזמן (גם אם אין לי חבר שקוראים לו מואיז הקטן), אז למה להזכיר לי את זה שוב ולחמם אותי סתם רק בשביל לבקש סליחה חסרת טעם ונטולת הקשר למשהו וודאי עכשווי וקיים? למבקשי הסליחות הסדרתיים הפתרונים.
הפתרון הפשוט הוא לשנות את הנוסח בקביעות ל: "סליחה שפגעתי" והוודאות היא התחלה בדרך למחילה.
הבעיה הנוספת והלא פחות מעצבנת שקשורה במילה "סליחה" היא הפיכתה בשנים האחרונות לנושא עיקרי במופעים שכוללים כמה אמנים שחברו יחדיו בחוסר ברירה כי לבד הם לא בטוחים שיכסו את עלויות אירוע הסליחות התורן גם בחסות המחלקה התורנית ברשות העירונית, וככל הנראה הם יריבו כל כך הרבה על סולואים בחדרי החזרות שיצטרכו לבקש סליחה זה מזה בעזרת עורכי דין.
המעבר של בקשת הסליחה מהלב למופע במה גרנדיוזי ומחריש אוזניים, מוזיל משמעותית לאו דווקא את מחיר הכרטיסים אלא את הסליחות ומשמעותן שהופכות לחפלה המונית במקום לתפילה רצינית.
אז נכון שעדיין לא ראינו במופעים האלה גיטריסט שמנפץ בטירוף גיטרה חשמלית על הרצפה ומבקש סליחה מהאמרגן ששילם עליה, אבל זה לא מופרך שזה עשוי לקרות מתישהו.
ובכלל, תחליטו אתם ביניכם לבין עצמכם אם עדיף לכם לשמוע "אדון הסליחות" בגרסה מפלצתית עם מסורים פיצוצים ומקדחות בראש, או בסגנון הקלאסי מפי פייטן תורן תורני וחינני בכותל בערב יום הכיפורים.
זריזים מקדימים לסלוח ולשכוח
יהודים מאמינים בני מאמינים חייבים להודות שטוב להודות כל יום ליוצר האדם והעולם על מתנת התשובה, אבל חבל שרוב בני האדם לא מודים למי שאמר והיה העולם על תכונת הסלחנות בין אדם לחברו, שהיא חשובה עד כדי כך שעל עבירות כאלה אפילו יום הכיפורים לא מכפר עד שהפוגע ירצה את החבר שנפגע ויבקש סליחה, וההלכה מוסיפה שמקבל הבקשה לא יהיה אכזרי וימחל מיד בלי לענות את זה שחטא לו עד שייהפך לסמרטוט רצפה דולף מדמעות תנין ויבקש מחילה כעכבר ממורמר.
לסלוח זה דבר שמגיע מרצון, וכשאדם שנפגע מגיע למסקנה שזה שעשה את זה יודע שטעה ומבקש סליחה באופן הכי משכנע ללא הגזמות אלא בכנות ופשטות, מה יותר טוב מלסלוח ואפילו לשכוח את מה שהיה לטובת הקשר הטוב שיהיה מכאן והלאה.
כי כולם צריכים אנשים טובים שתמיד יבואו לעזרה בשעת צרה ולא במקרה, ואם לא תהיה שכחה וסליחה זה פשוט לא יקרה!
כולכם סלוחים
כדי לסיים את הטור הזה כמו שצריך אני רוצה לבקש מכל הקוראים: סליחה שפגעתי בכם ותשכחו מזה (שפגעתי בכם, לא את בקשת הסליחה שלי). ובמקום לחכות עד יום הכיפורים אתם מוזמנים לבקש ממני סליחה בתגובות. אבל רק אם פגעתם, כי אחרת זה סתם מעליב ואני לא אשכח ולא אסלח!
