דינוזאורים מזוהים בעיקר כיצורי ענק - מ"טי רקס" ועד "ארגנטינוזאורוס". אבל המחקר, בהובלת סטפני לקי מאוניברסיטת פרינסטון ורוג'ר בנסון מהמוזיאון האמריקאי להיסטוריה של הטבע, טוען שהשאלה המעניינת באמת היא למה הם מעולם לא היו לקטנים מאוד, כמו עכברים או ציפורי שיר.
החוקרים השתמשו במודלים מתמטיים של יעילות אנרגטית כדי לבדוק את התפלגות גדלי הגוף בחולייתנים. אצל יונקים, ציפורים וצבים – המודלים עבדו מצוין. אצל דינוזאורים לא־מעופפים, לעומת זאת, התברר שיש מגבלה קשיחה של גודל: לא נמצאו דינוזאורים בוגרים במשקל נמוך מ־400 גרם, למרות שבאותן שכבות מאובנים נחשפים שלדי יונקים, לטאות ודוחיים זעירים במשקל גרמים בודדים.
ההסבר שמציעים החוקרים הוא אקולוגי: בזמן שהדינוזאורים שלטו בגודל הבינוני והגדול, היונקים הקדומים – קטנים, זריזים ובעלי מטבוליזם מהיר – השתלטו על הנישות הזעירות של אוכל חרקים, זרעים ומזון עתיר אנרגיה. כך נוצר מצב שבו כל דינוזאור שהיה שייך לתחום הזה נתקל בלחץ תחרותי עצום מצד היונקים ולא שרד לאורך זמן.
החריג הגדול הוא ענף הדינוזאורים שהפך לציפורים: עם הופעת התעופה, חלק מהתרופודים עברו לנישות חדשות בשמים ובצמרות העצים, שם התחרות עם היונקים הקרקעיים קטנה יותר. זה איפשר לציפורים להמשיך ולהתכווץ עד לגודל יונק הדבש, ולשבור את תקרת הגודל שאפיינה את בני משפחתן הדינוזאורית.
לדברי בנסון, התמונה שמצטיירת היא פרדוקסלית: "אבותיהם של הדינוזאורים היו קטנים, צאצאיהם – הציפורים – יכולים להיות זעירים, אבל הדינוזאורים עצמם היו כאילו מנועים מלהיות קטנים. אנחנו עדיין לא מבינים את זה לגמרי, אבל ברור שזה סיפור של תחרות אקולוגית לא פחות מאשר של גנטיקה ופיזיולוגיה."