הימין ניצח בבחירות אבל בחלקו ממשיך להתנהל כאילו הוא עדיין באופוזיציה. זהו אחד הפרדוקסים הגדולים של הפוליטיקה הישראלית: ככל שעוצמת הרטוריקה ברשתות ובאולפנים גוברת, כך נדמה שהתוצאות בשטח הולכות ונשחקות.
כשנבחר ציבור מנפק הצהרה לוחמנית על "החזרת המשילות", ואחרי חצי שעה האזרח בנגב או בגליל ממשיך להתמודד עם סחיטת פרוטקשן, ירי בדרכים והיעדר ביטחון אישי - זו לא מנהיגות, אלא הפקרות עטופה בצלופן ורוד של יחסי ציבור.
כשחברי כנסת מנהלים את המאבק המוצדק וההכרחי במערכת המשפט באמצעות ציוצים מתגרים וסרטוני טיקטוק עתירי זעם, במקום באמצעות עבודת מטה יסודית, חקיקה סדורה ובניית חלופות מקצועיות - הם אינם מתקנים את המערכת, אלא מתפרנסים מהבעיה, ועם ישראל הוא זה שמשלם את המחיר.
מנטליות של נרדפים בעמדת כוח
שורש הכשל טמון בתופעה פסיכולוגית ופוליטית עמוקה. הימין הישראלי החזיק בשלטון במשך שנים, אך בחלקו המשיך להחזיק במנטליות של נרדף. במקום לממש את תפיסת עולמו באמצעות בנייה מוסדית, תכנון אסטרטגי וניהול מחושב, הוא נלכד בדפוס של אופוזיציה נצחית. הוא אימץ את ההנחה השגויה שלפיה עוצמה נמדדת בעוצמת המחאה - גם כאשר ההגה כבר נמצא בידיו.
מנהיגות ימנית אינה נמדדת בסיסמאות, אלא בארגז כלים של ניהול מדינתי מקצועי. היא נבנית על עבודת מטה יסודית, לא על גימיקים או החלטות שנשלפות מהשרוול. היא מתורגמת למינוי אנשי מקצוע בעלי עמוד שדרה ערכי במשרדי הממשלה, ולא לחלוקת ג'ובים למקורבים. היא דורשת משמעת קואליציונית, תכנון ארוך טווח וקור רוח אסטרטגי, המאפשרים להעביר רפורמות עומק מבלי לייצר אנרכיה. מעל הכול, היא נשענת על היכולת לרתום ולנהל את מנגנוני המדינה - לא להשתלח בהם.
כשעצלות הופכת לשיטת עבודה
רפורמות מורכבות אינן נכשלות בהכרח משום שאינן צודקות. פעמים רבות הן נכשלות מפני שהן מגיעות ללא עבודת מטה מספקת, ללא בניית תשתית מקצועית וללא היערכות מוסדית. מנהיג אמיתי מבין שתיקון מערכתי דורש תכנון לטווח ארוך, תקצוב מדויק ובקרה קפדנית בשטח - לא מופעי תקשורת שפגים בתוך יממה, גם אם הם מרהיבים וכוללים תנינים.
מנגד, הציבור בישראל לא שינה את עמדות היסוד שלו. הוא עדיין ציוני בכל רמ"ח איבריו, לאומי, שואף להכרעה ביטחונית ברורה, כמה לניצחון אמיתי וגאה בזהותו היהודית. אך אותו רוב דומם, שנושא בעול המילואים, משלם את המסים ומחזיק את המשק על כתפיו, מבין היטב שצעקות במליאה אינן מייצרות הרתעה מול אויבינו, וסרטונים ויראליים אינם מעניקים כוח אמיתי למשטרה ואינם מחזקים את הפריפריה.
מתישהו בדרך התקבעה התפיסה המוטעית שלפיה "ממלכתיות" היא מילת קוד להתרפסות או לרצון לזכות בליטוף ממעצבי דעת הקהל. זהו סילוף עמוק של התפיסה השמרנית והאמונית. הסילוף הזה נובע מעצלות, מחוסר כישרון ומהיעדר יכולת ביצוע. ממלכתיות אמיתית אינה היטמעות במנגנון הקיים, אלא הכרה בגודל האחריות על המדינה כולה. היא ההבנה שריבונות פירושה משילות שקטה, יציבה ואפקטיבית.
בעל הבית האמיתי אינו צורח ברחוב שהוא בעל הבית. הוא מנהל, בונה ומתקן - בעקביות, בסבלנות ומהיסוד - בדיוק כפי שנוהלה המהפכה המשפטית האמיתית בשנות ה 80 וה 90.
הימין לא צריך עוד כוכבים. הוא צריך מנהיגים
המחנה הלאומי והאמוני סיים להיות הקהל בהצגה של עצמו. הוא כבר אינו מחפש כוכבי טיקטוק שיסבירו למה אי אפשר. הוא מחפש מנהיגות שאינה מתנצלת על ערכיה ואינה מתקפלת מול לחצים, אבל בעיקר הוא נואש למנהיגות חזקה שאינה מתרצת. מנהיגות שמבינה שלהנהיג את מדינת ישראל זו אחריות לאומית כבדה, לא מופע סטנדאפ תקשורתי בדרך לכותרת הבאה.
הפוליטיקאים בימין חייבים להבין: בעלות בית אמיתית נמדדת בתוצאות בשטח, לא בעוצמת הדציבלים במליאה. מי שמחפש מחיאות כפיים ולייקים במקום תוצאות - מוטב שישחרר את השכר, הלשכה והכסף הציבורי, וימשיך לייצר סרטונים על חשבונו. מי שאינו מסוגל לעבור מהצהרות למשילות של ממש - הגיע הזמן שיפנה את הבמה. עם ישראל צריך תוצאות, לא תירוצים.
ולכן תם עידן נתניהו!!