היא הייתה בוגרת טרייה של בית הספר למשחק "ניסן נתיב" כשנזרקה ישר למים הסוערים של הטלוויזיה הישראלית. היא כיכבה בסדרה "מרחק נגיעה", ששודרה בשנת 2007 בערוץ 2 והפכה ללהיט היסטרי, אז נווית סיטבון מצאה את עצמה בלב העשייה לצד שמות כמו הנרי דוד ויבגניה דודינה.
"אז עוד היה רייטינג, לא היה מה לראות", היא נזכרת בחיוך. "הנרי דוד היה מושא האהבה שלי בסדרה, והעבודה עם יבגניה דודינה הייתה חוויה מדהימה. אבל לאט לאט התחלתי להקשיב לכל מיני שיעורי תורה. שמעתי שם רבנית לא ידועה באותם ימים – הרבנית ימימה מזרחי – ופשוט אמרתי לעצמי: 'בא לי את החיים האלה. מה אני עושה?'".
ההחלטה לשנות כיוון לא הייתה קלה, אך היא התקבלה בנחישות מלאה. "כשהחלטתי סופית לשים חצאית, התקשרתי לסוכן שלי ולפרטנר שלי ואמרתי לו שאני מפסיקה להופיע מול גברים. וכך עשיתי לביתי. התחתנתי, עברתי לגור באפרת ואנחנו מגדלים היום ארבעה ילדים. יש כאלה שטענו שאולי בגלל בעלי אני לא משחקת, אבל הוא דווקא הכי דוחף בעולם".
"אפשר לשחק ולגעת – בלי לגעת"
המעבר לאורח חיים דתי העמיד בפניה אתגרים מקצועיים לא פשוטים, אך סיטבון גילתה שהמגבלות ההלכתיות דווקא פתחו בפניה עומקים משחקיים חדשים.
"גיליתי שאפשר לשחק ואפשר אפילו לגעת – בלי לגעת", היא מסבירה. "שיחקתי בהצגה של יהושע סובול והייתי צריכה להיות בת זוג של מישהו. השחקן שהופיע מולי מאוד התרעם על כך שאנחנו לא נוגעים פיזית. אמרתי לו: 'אל תדאג, אתה תרגיש שאני נוגעת'. וכך היה. הופענו עם זה והעברנו את הרגש בצורה בעוצמה גבוהה מאוד".
היכולת לדייק את הגבולות מלווה אותה בכל פרויקט, כולל בסדרה המדוברת "מקום שמח" בכאן 11: "היה באז מטורף סביב הסדרה. לא הגעתי לבכורה כי הייתי אחרי טיסה, ואחר כך אמרתי תודה לה' – כי כשאני ראיתי את הפרק הראשון הבנתי שזו סדרה ששמה את הדברים מאוד על השולחן, מה שנקרא. אני משתדלת לקרוא תסריטים בזהירות ולא להיכנס למקומות שלא יהיה לי נעים בהם. בסוף, הנשים הכי חרדיות באות אליי בבית הכנסת ואומרות לי: 'איזה סדרה! זה הכי הזוגיות'. אחר כך אמרתי לעצמי שקיבלתי מתנה להיות חלק מזה".
"חרדת קודש": על סט הסרט החדש
בשבוע הבא (13 באוגוסט) יעלה לאקרנים הסרט "האחד והיחיד שלי", בו משחקת סיטבון. הסרט, משלב אלמנטים רוחניים, דרמה, קומדיה ואפילו נגיעות של אימה, תוך שזירת מדרשי גמרא בתוך מערכות יחסים של שלושה זוגות החווים משבר.
"בגדול זה סרט רוחני שמערבב ז'אנרים. הבמאי לוקח קטעים ומדרשים מהגמרא ודן בהם באמצעות הזוגות. יש שם רגעים שאת מסתכלת על בעלך ומרגישה פתאום זרות, כאילו את לא מכירה אותו – ומה קורה אז? יש שם סצנה שהייתה כל כך אמיתית, שעד עכשיו כשאני צופה בה אני אומרת 'וואו, איזה עבודה'. זה סרט מדהים ואני מאמינה שאנשים יתרגשו ממנו מאוד".
- היא גם השתתפה בסרט החדש של אבי נשר, "האהבות שלנו", שם גילמה אמא של ניצולה מטבח הנובה הנורא: "כל החוויה בסרט הייתה של מתח – כולנו היינו במתח של חרדת קודש, של לדייק הכל. אבי נשר חזר ליצור אחרי הטרגדיה האישית שלו, אז הייתה התארגנות גדולה מאוד של כל הצוות להיות מדויקים. זו הייתה חוויה קשה מצד אחד, ומצד שני חשובה מאין כמוה".
מסר לשחקניות הדתיות: "אל תפחדו"
כשסיטבון מסתכלת על הדור הצעיר של השחקניות הדתיות, היא מזהה שם מורכבות ובלבול, ומבקשת לשמש להן גב.
"קשה לי לראות בחורות צעירות דתיות שחקניות שמפחדות להיות בגאווה. ניסיתי להיות סוג של מנטורית עבורן, ללא תשלום, רק כדי לעזור. יש איזה בלבול או מחשבה שאם את משחקת את שוויצרית או מוחצנת. אבל אני מכירה את מגוון הרגשות ואני יכולה לנגן עליהם. כמו שמישהו מנגן על כלי נגינה – אם אני לא מאפשרת לעצמי לתת לזה ביטוי, אני מונעת משהו מהעולם".
לדבריה, הסוד אינו רדיפה אחר פרסום או עוקבים, אלא עבודה פנימית עמוקה: "משחק הוא כלי. ברגע שאני בוחרת להיות אישה שומרת תורה ומצוות, כל מהלך החיים שלי הוא השגחה פרטית מדהימה. בסוף את צריכה לתת את מי שאת, בלי הסיפור של 'אני רוצה להתקבל'. היום כולם מחפשים עוקבים, אבל אני מציעה תמיד לעבוד חזק על מי את – כי בסוף כולם יכולים לשחק. כמה שאת מעניינת זה כמה שעברת מבפנים. זה בדיוק מה שמשך אותי לעולם התורה: העובדה שהוא מתעסק בפנימיות ובמה שאני יכולה להיות אחראית עליו".
