איש לא אוהב אירוניות היסטוריות, אבל הנה אחת כואבת: רה"מ נתניהו, מי שהביא לליכוד את הפריימריז ב-1993 כדי לשחרר אותו מהאליטות ולהעביר את הכוח לשטח - הוא זה שמוביל היום, 33 שנה אחר כך, את הריקון של המוסדות מתוכן. לא בביטול גלוי. בשריונים.
שלושת הסעיפים שעברו בתחילת השבוע בוועידה נשמעים כמו טכניקה. הם לא. שמונה שריונים אישיים לראש הממשלה עד מקום 29. צמצום המחוזות מעשרה לשבעה. ודחיקת שריוני המחוזות עצמם למקומות 27-42.
זה כבר לא פריימריז. זה משחקי הרעב
במספרים: כארבעים שרים וחברי כנסת מכהנים (פחות אילוז ואדלשטיין שפרשו) נאבקים כרגע על כ-15 מקומות ריאליים בלבד. כשארבעים נבחרי ציבור נדחקים להתמודד זה בזה על פחות ופחות מקומות, זה כבר לא מאבק על אידיאולוגיה. זו מלחמת השרדות.
מכאן ה"קומבינות", העתירות, טענות הזיוף וקריאות הספירה החוזרת שמלווים את הפריימריז כבר שבועות. תנועה שמברכת דם חדש נראית אחרת.
איך מזהים ח"כ כושל? תבדקו איפה הוא רץ
והנה מבחן פשוט לכל מי ששואל את עצמו אם הקדנציה שלו הייתה שווה. מי שבאמת שירת טוב, לא מפחד מהרשימה הארצית. הוא רץ בה בראש מורם, מול כל המפלגה, וסומך על כך שהעשייה שלו תדבר בעד עצמה.
מי שבורח למחוז - למסלול שדורש הרבה פחות קולות כדי לשרוד - לא עושה את זה כי הוא צנוע. הוא עושה את זה כי הוא יודע את התשובה, ומעדיף לא לשמוע אותה מהמצביעים. בריחה למחוז היא לא אסטרטגיה. היא הודאה בתבוסה.
תנועת המונים שמפסיקה להקשיב להמונים
מה שתמיד הבדיל את הליכוד ממפלגות שמתנהלות מלמעלה הוא שהדרך לרשימה עברה, לפחות בעיקרון, דרך מי שהלך מדלת לדלת וגייס מתפקד אחר מתפקד. ברגע שהמקומות הריאליים נקבעים בעיקר בשריון ובמשא ומתן על דילים, המטבע הזו נשחקת. השטח מרגיש את זה מהר - והוא זוכר בקלפי.
כי בשיטה החדשה, הליכוד כבר לא בית פתוח לכל מי שרוצה לעבוד בשבילו. הוא נהיה מועדון סגור, אין בו יותר מקום לדם חדש שזורם מהשטח - לפעיל הסניף מקרית שמונה או מאופקים שהאמין שיום אחד גם הוא יגיע לרשימה ויזכה לשרת. המחוזות זו לא רק מילה יפה על נייר - זו הפריפריה. הדרום והצפון, לא תל אביב. וכשדוחקים את השריונים שלהם למקומות הכי פחות ריאליים ברשימה, לא רק שממעיטים בערכו של המתפקד הפשוט - ממעיטים בערכה של הפריפריה כולה.
צריכים דוגמא להמחשה? הנה, תראו איך מחוז דרום והנגב נדחק למקום 42 ברשימה. כשהסקרים נותנים 23 מנדטים (נהיה לארג'ים וניתן 28) את הנציגות שלנו מהדרום כבר לא נזכה לראות בכנסת הבאה.
תנועת ההמונים שהתגאתה ביכולת לקלוט, נועלת עכשיו את הדלת בפני עצמה. וזה, יותר מכל סעיף בוועידה, הדבר שצריך להכאיב לכל מי שעדיין מרגיש ליכוד בלב.
יצאתי הבוקר לבית הספר וחשבתי על האחים והילדים המשרתים. נבחרי הציבור עסוקים בסידורי עבודה פנימיים במקום באזרח העובד והמשרת!