עבור רביד אדרי, חברת מערכת תוכנית "הצינור" ברשת 13, העיתונות היא לא רק מקצוע – היא כלי לשינוי מציאות. בפרק ה-6 של הפודקאסט "אוף דה רקורד" באתר סרוגים, היא משחזרת את תחילת דרכה ומסבירה כיצד האקטיביזם החברתי שבו עסקה הוביל אותה באופן טבעי אל סדר היום התקשורתי.
"הייתי אקטיביסטית בכל מיני תחומים – אנשים עם מוגבלות וזכויות נשים – וככה יצא לי לחוות את התקשורת עוד לפני שהייתי עיתונאית," היא משתפת. "הבנתי כמה כוח יש לעיתונות בתור מישהי שפועלת מהצד. ברגע שהיו מזמינים אותי להתראיין, הבנתי כמה תהודה זה יוצר וכמה זה כלי שמאפשר לבית המחוקקים לקדם דברים."
אדרי, שמגיעה מעולמות החינוך המיוחד, עברה דרך ארוכה ומגוונת: מעבודה במשרדי פרסום ועד ללשכתה של חברת הכנסת לשעבר סתיו שפיר. הטיפול בקמפיינים חברתיים והעמקתו בעוולות האזרחיות הובילו אותה להבנה שעליה לקחת את המושכות לידיים.
"היה מקרה שבו העברתי תחקיר וסיפור גדול – הפרשה של הגניקולוג ד"ר גיא רופא – לעיתונאית אחרת, ואז הגעתי למסקנה: למה אני צריכה לתת לעיתונאים סיפורים אם אני יכולה להפיץ בעצמי?".
מנקודה זו, הדלתות החלו להיפתח: מעבודה ב-"דמוקרט TV" לצד לוסי אהריש (שם הגישה פינות ועבדה בקונטרול), דרך עבודה בערוץ 13 עם עומר ירדני, רביב דרוקר ואיילה חסון, ועד לעבודה עם נטעלי שם טוב בזמן המלחמה – עד שנחתה במערכת "הצינור" לצדו של גיא לרר.
"מקום שבא לשנות": החיבור ל"צינור"
על אופי העבודה בתוכנית "הצינור" מספרת אדרי כי מדובר בממשק מדויק עבורה: "אופי העבודה הוא לגמרי אחר. התוכנית היא חברתית ובאה לשנות דברים. זו נקודת ממשק מאוד טובה להציף בעיות, לעזור לאנשים וגם להיות פשוט אני. יש למערכת הזאת כוח לעשות שינוי חברתי גדול."
השינוי הפוליטי: "הביטחון והמסורת כבר לא שם"
לצד הריצה העיתונאית, אדרי לא מהססת לדבר על התהליך האישי והפוליטי שעברה. מי שמצאה את ביתה הפוליטי בעבר במפלגת "העבודה", מצהירה כיום כי היא כבר "לא שמאלנית".
"גדלתי בבית דתי-לאומי בנתניה, תמיד חונכתי לערכים שמקבלים את כולם," היא מסבירה. "חיפשתי בזמנו מקום שייצג אותי, מי דואג לחלשים, ומצאתי את עצמי ב'עבודה'. זה מרגיש לי שככל שעברו השנים, ובעיקר בשנים האחרונות, השיח נהיה קשה הרבה יותר. הגעתי למקום שהבית שלי איבד את הדרך."
אדרי מצביעה על נקודת השבר ביחס למסורת ולדת במרחב הציבורי. למשל על הדרת המסורתיות: "במערכת הבחירות האחרונה, בפריימריז, היו דיונים על לספור מקוואות, נגד דוכני תפילין בבתי ספר, והפגנות נגד תפילה המונית. פועלים להוקיע אותם מהמרחב הציבורי – ואני לא יכולה לשים את עצמי תחת אותה משבצת. זה לשכוח את המסורתיות שאני באה ממנה."
עוד היא מדברת על צביעות בשם הליברליזם: "יש את העניין של 'חיה ותן לחיות', ובעיניי זה צבוע להגיד את זה ואז לפעול נגד מגזר אחד. אי אפשר להוקיע את המגזר הדתי והחרדי מהעולם כדי שניתן יהיה לחיות פה."
השביעי באוקטובר כנקודת תפנית
אדרי מבהירה כי היא עדיין תומכת בהפרדת דת ומדינה, אך מותחת קו ברור בין מדינה דתית לבין מדינה יהודית: "מאז ה-7 באוקטובר המון אנשים התחזקו. שומעים המון סיפורים על ההתחזקות של העם. להדיר את הדת מהמרחב הציבורי? אני לא יכולה להיות תחת הכותרת הזאת, וזה מה שגורם לי לא לרצות להשתייך לשם יותר."