מוצאי שבת, אולם קולנוע עמוס ברחובות. הסרט בעיצומו, וכל מה ש-א', סדרן צעיר ביקש לעשות הוא לבצע את תפקידו. צופים התלוננו על חבורת נערים ונערות שעישנו סיגריות אלקטרוניות והרעישו. א' ניגש, ביקש שיפסיקו, וכשזה לא עזר – דרש שיצאו. התשובה של בני הנוער? מכות רצח. בערך שישה נערים קפצו עליו, פירקו אותו במכות והותירו אותו שותת דם עם שבר באף וחבלות קשות בכל גופו.
הרגע הזה, שבו אולם קולנוע תמים הופך לזירת אגרוף אכזרית, אינו מקרה בודד. הוא רק עוד סימפטום של מחלה רעה ומדאיגה שתוקפת את הרחובות שלנו, בעיקר בקיץ אבל לא רק.
מפיצה האט ועד אולם הקולנוע: האצבע קלה על ההדק
אי אפשר שלא לחבר את הנקודות. רק לפני מספר חודשים, בערב יום העצמאות – החג הכי שמח במדינה – כולנו הזדעזענו מהרצח הנורא של ימנו זלקה ז"ל, עובד סניף פיצה האט בפתח תקווה שנדקר למוות על ידי בני נוער.
ועכשיו, החופש הגדול בעיצומו. התקופה שאמורה להיות הכי משחררת, כיפית ומשפחתית עבור בני הנוער, הופכת שוב ושוב למפגן של אלימות ברוטלית. הפעם זה נגמר "רק" בשבר באף ובאשפוז. אבל כפי שאמרה בצדק עדת ראייה לאירוע בקולנוע: מה היה קורה אם לאותם נערים הייתה סכין בכיס? האם היינו קוראים הבוקר עוד ידיעה על הלוויה של צעיר שרק ניסה לשמור על הסדר?
די לתירוץ "השעמום": זו לא בעיה של פנאי, זו בעיה של ערכים
הרשויות המקומיות נוהגות להתגאות בכל קיץ בשלל סבסודים, מסיבות, פעילויות לילה ואירועים מוזלים "כדי שהנוער לא ישתעמם". עם כל הכבוד לכוונות הטובות – התפיסה הזו חוטאת למציאות.
אלימות היא לא תופעת לוואי של שעמום, אדם משועמם מחפש מה לעשות; אדם שמאבד צלם אנוש מחטיף אגרופים לפנים של סדרן. פציעה פיזית היא לא מעשה קונדס: לעשן באולם זו חוצפה, אבל להפליק מכות רצח לאדם שמעיר לך זו פשיעה לכל דבר.
איפה מערכת החינוך? איפה ההורים? איך הגענו למצב שבו גבולות בסיסיים של כבוד לאדם, לסמכות או לסתם עובד שזכותו לחזור הביתה בשלום – נמחקו לחלוטין?
אז איך עוצרים את כדור השלג?
אם ברצוננו למנוע את הדקירה הבאה או את התקיפה הבאה בקולנוע, עלינו להפסיק להשתמש ב"פלסטרים" של אירועי נוער ולהתחיל לטפל שורש הבעיה דרך משולש אחריות:
1. אחריות הורית ומשפטית (הכיס מדבר)
כאשר קטין מתנהג באלימות קשה, הוריו חייבים לשאת באחריות אזרחית וכספית ישירה. עיקרון "האחריות השילוחית" חייב להתרחב: פיצויים משמעותיים של עשרות אלפי שקלים שישולמו מכיס ההורים לקורבן הציבורי, לצד עבודות שירות משותפות להורים ולנערים. כשהורים ידעו שאלימות של הילד תעלה להם ביוקר – המעורבות שלהם תגדל פלאים.
2. אכיפה ונוכחות מרתיעה במרחב הציבורי
לא ייתכן שמתחמי בילוי וקניונים יסתמכו על מאבטח בודד שחולק שטח ענקי. יש לחייב מתחמי בילוי מרכזיים בהחזקת אבטחה ייעודית, ובמקביל להגביר סיורים של שיטור עירוני ומשטרתי בנקודות חיכוך של בני נוער במהלך הקיץ.
3. תוכנית מנע חינוכית: "חינוך לגבולות ולאחריות"
מערכת החינוך חייבת להפסיק לראות בקיץ "חור שחור". רגע לפני היציאה לחופש, יש להעביר סדנאות חובה שעוסקות בתוצאות של אלימות, באחריות פלילית של קטינים, ובחשיבות של כבוד לעובדי שירות (סדרנים, שליחים, נהגי אוטובוס).
הסדרן מבית הקולנוע ברחובות יחלים בסופו של דבר מהחבלות הפיזיות, אך הצלקת והפחד יישארו. אם לא נתעורר עכשיו ונציב גבול ברור, נחרץ ובלתי מתפשר מול אלימות הנוער – האסון הבא הוא רק עניין של זמן. החופש הגדול לא יכול להמשיך להיות היתר להפקרות.