מפלגת "הדמוקרטים" בראשות יאיר גולן מציגה את עצמה כבית החדש של השמאל הציוני. אחרי איחוד הכוחות בין העבודה למרצ, מנסה גולן לשרטט זהות חדשה למחנה: ציונית, ביטחוניסטית, דמוקרטית ופטריוטית. אפילו המאמר שפרסמה המפלגה תחת הכותרת "השמאל הלאומי" מבקש להבהיר כי מדובר בשמאל שאוהב את המדינה, תומך בצה"ל ומאמין בציונות.
אלא שכאן בדיוק מתחיל האתגר.
כשבוחנים את רשימת המועמדים, מגלים כי לצד חברי הכנסת הוותיקים, היא מורכבת במידה רבה ממובילי המחאה נגד הממשלה – אנשי מחאת קפלן, פעילים חברתיים ומובילי ארגוני מחאה.
זו אינה עוד רשימה של רק פוליטיקאים מקצועיים. זו רשימה שנבנתה מתוך מחאה אזרחית.
מצד אחד, מדובר במהלך חדשני שמכניס לפוליטיקה אנשים שבאו מהשטח ולא ממנגנוני המפלגות. מצד שני, הציבור יצטרך להכריע האם מדובר במפלגת שלטון המבקשת להנהיג את ישראל, או בהמשך ישיר של מחאת קפלן במסדרונות הכנסת.
גם מבחינה אלקטורלית התמונה מעניינת. למרות החשיפה הגבוהה של יאיר גולן והצטרפותם של שמות מוכרים מהמחאה, הדמוקרטים מתייצבים ברוב הסקרים סביב 10–12 מנדטים. מדובר בבסיס יציב, אך כזה שעדיין אינו מצליח לפרוץ מעבר למחנה השמאל-מרכז המסורתי.
אולי זו גם השאלה הגדולה שמרחפת מעל הרשימה: האם יאיר גולן מצליח באמת לבנות "שמאל ציוני" חדש, או שהציבור עדיין מזהה את מפלגתו בעיקר עם מחאת קפלן ועם אותם קולות שמעוררים מחלוקת גם בתוך מחנה המרכז-שמאל?
ביום הבחירות התשובה לא תינתן רק לפי מספר המנדטים שתקבל המפלגה, אלא לפי השאלה האם הצליחה להרחיב את גבולות המחנה – או רק לאחד מחדש את מי שכבר היה בתוכו.
מתי נחזור להיות עם אחד וחזק? ההתקפות של הממשלה על השבק פוגעות בביטחון הלאומי של כולנו רק כדי לרצות את הבייס. אנחנו חייבים להחזיר את המדינה למסלול עם מנהיגות פטריוטית יציבה