ידוע וברור שהאדם חייב לאכול כדי לחיות. מובן לכל בר-דעת, שאם אדם יאכל דברים בריאים לאורך זמן, יש סיכוי גבוה מאד שהוא יחיה זמן רב יותר מאחרים שאינם שומרים על גופם במודע ואף הורסים אותו.
הבעיה העיקרית היא שהמזון הנחשב לבריא בד"כ לא טעים וגם לא נראה טוב.
קחו למשל בצל. יש בו סגולות רפואיות מדהימות, אבל אם אנשים ינסו לאכול אותו חי וללא כל תוספת כמו שהוא נקטף מהטבע, הגיוני שלא יישארו להם חברים ואלה שיחזיקו מעמד יעשו זאת מרחמים כדי לוודא שהם עדיין נורמליים.
המצוקה הגדולה ביותר של האדם הנאבק לשמור על בריאותו הפיזית והנפשית היא בחודשי הקיץ, כשרוב ההורים יוצאים לחופשה שנתית ומבלים זמן רב יותר בחברת ילדיהם, בבתיהם ובטיולים בשטח המעלים אוטומטית את מפלס האדישות ולעיתים גם העצבנות.
הדבר גורר תופעה מטרידה ומחייבת התייחסות הידועה למומחי תזונה בשם: “אכילת שעמום".
לא "אכילת פרס"
"אכילת שעמום" שכשמה כן היא, נובעת מרביצה מתמשכת על הספה עד שנוצר בה שקע ברומטרי, ומהרגשה שהאדם המשועמם צריך לאכול למרות שבעצם זה לא נכון.
האדם שלא עשה כלום מאז הפעם האחרונה שאכל והמזון עדיין לא התעכל ונספג כראוי בגופו לא זקוק וחייב לאכול. הוא רוצה לאכול. ולא כדי להשביע את תחושת הרעב, אלא "סתם כדי להעביר את הזמן".
אכילה משעמום או חמור יותר מרגשות אשמה, היא כמו "פרס" שהאדם חושב בטעות שהוא מעניק לגופו. “לא אכלתי מהצהרים, אז בדרך הביתה החלטתי ‘לפנק את עצמי’ במנה פלאפל בלאפה", יגיד לעצמו הישראלי הממוצע מדי כמה ימים כשהוא עוצר בלי צורך ממשי בדוכן הפלאפל בשכונה.
אחרי כמה שבועות או חודשים, הוא יגלה לחרדתו שממדי גופו עברו מזמן את הממוצע ובנוסף לבעיות הגדולות של ישראל יש לו עכשיו עוד בעיה אישית ובריאותית שרוב האנשים לא מבחינים בה וחיים עמה בשלום בטעות. “אכילת שעמום" היא ההפך הגמור מפרס, אלא עונש כתוצאה מהזנחה מתמשכת והאבסה עצמית מהסיבות הכי לא נכונות.
שינוי הדרגתי בהרגלים מחליאים
אז מה עושים כדי לשבור את המעגל המקולל וחסר הרחמים של אכילת המשועממים?
קודם כל לא עושים בלימת חירום לפה ולגוף כי ממש כמו בכביש, גם בחיים עצמם זה עשוי להסתיים באסון. השיטה הנכונה גם על פי מומחים לתזונה נכונה וגם לפי היהדות היא: “בכל יום יהיו בעיניך כחדשים כאילו היום נתנו". הפסוק במקור עוסק בלימוד התורה בכל יום מחדש, אבל גם תורת הגוף צריכה עיון מחודש כל יום ואם רוצים לשמור על נפש בריאה בגוף בריא צריך להתחיל מחדש בכל יום בצעדים קטנים.
איך? ככה:
1. הפחתה הדרגתית בצריכת מוצרים מתוקים ומשמינים בירידה משורה אחת בטבלת שוקולד ביום לקוביה אחת ליום עם כוס גדולה של מים קרים.
2. צמצום הדרגתי יום-יומי של אכילה בין ארוחות היום המסודרות, והחלפתה מדי יום בארוחת ביניים הכוללת ביסקוויט עם פרי בריא כלשהו, סלט פירות או יוגורט(ולשומרי הכשרות אפשר להחליף את החלבי בטבעוני)
3. קבלת החלטה להפסיק לאכול בכל יום אחרי 22:00 בערב(זה הכלל הקשה ביותר אבל אין דבר העומד בפני הרצון ושאיפת הרזון).
מהטרדה בריאותית להתניה התנהגותית
היהדות מסייעת לנו לא רק בחיי ההלכה אלא גם באיכות החיים, בכך שצריך להתאים את הקצב של השינויים בהרגלי האכילה לאופי הייחודי של כל אדם לגופו, תרתי משמע.
לא סתם נקבע הכלל הלימודי הידוע "חנוך לנער על פי דרכו, גם כי יזקין לא יסור ממנה".
וגם בביקורת של בני אדם זה על זה חובה לשמור על הכבוד ולא להטיף: “הוכח תוכיח את עמיתך, ולא תישא עליו חטא".
ההיעלמות ההדרגתית וההכרחית לבריאותנו של תופעת "האכילה משעמום" מחיינו, אינה יכולה לקרות כתוצאה מצעקות אזהרה ולחץ פיזי לא מתון של קרובים מודאגים לשלום הריהוט החדש שקנו בסייל היסטרי באיקאה בכל פעם שמישהו מקרוביהם הרחבים מגיע לבקר. וגם לא בצקצוקי לשון של רזים וחייכנים במבט מרחם לעבר בטן חברם השמנמן התורן תוך כדי שהם שואלים בחיוך: “נו, הוא כבר התחיל לבעוט?”.
ההטרדות והאזהרות הבריאותיות לא יועילו אם האדם המחליט לקחת את מצב משקלו בידיו, לא ירגיל עצמו בשינויים קלים בהדרגה ובכוח רצון שראוי להערכה מופגנת ואמיתית מחבריו.
יש דרכים רבות ושיטות מרובות לחיות טוב ולהרגיש נפלא אבל השיטה הפשוטה ביותר היא פשוט לרצות בזה מאד, ולא לתת ל"יצר ההאבסה העצמית שלא לצורך” להוציא אותנו למרדף וירטואלי אחר המשקל האידאלי שכמו בורח מאיתנו מחשש שיישבר כשנעלה עליו. צעדים קטנים ויומיומיים בדרך לשינוי המיוחל יגרמו לנו להרגיש טוב עם עצמנו כל הזמן.
לחשוב האם המבורגר או ציפס עושה טוב. התדובה היא לא. חפשו ירקות או דגים או עוף