"הסרט הראשון שלי – גרסת הבמאי" הוא פרויקט קולנועי של סרוגים בה נראיין בכל פעם במאי על הרגע שבו החלום הופך למעשה. מאחורי כל סרט ישראלי עומדים במאים ובמאיות שהעזו לצעוד את הצעד הראשון – וכאן הם משתפים בכנות על המסע הזה, על התשוקה, ועל המחיר שכרוך בהגשמת חלום.
הסרט הראשון שלך - על מה הוא ואיך הוא נולד?
הסרט הראשון שלי נקרא "טיטאניק". זה על אוניה שטובעת במשך שלוש שעות. במהלך הסרט נשברים חלקים ובסוף שטים על קרש ... , שניה רגע. (קולות של שתי סטירות).
ודאי שמתם לב שהיה זה ג'יימס קמרון שחיפש תשומי והשתלט לי על השאלון. עוף מפה, קרצי, לך תעשה עוד איזה אוואטר. אבל תעשה אותו בחוץ, לא פה!. כאן עונים על שאלון חשוב. אל תתחנן ג'ימי. נודניק, גבשושי אחד.
הסרט הראשון שלי הוא פרודיה בשם "המוסד הסגור". היה לי חלום לעשות בארץ משהו כמו "האקדח מת מצחוק", "טיסה נעימה" ו"סודי ביותר".
זה התחיל כסרט הגמר שלי בלימודי קולנוע, ובדרך מאוד משונה הפך לסרט הסטודנטים הכי מסחרי בישראל, עם בערך שמונים אלף צופים, הקרנות בסינמטקים במשך יותר מעשור, ולבסוף גם פיצ'ר באורך מלא, "המוסד". איך זה קרה? הו הו. שבו ליד האח הבוער והקשיבו...
כמה זמן לקח לך לכתוב את התסריט הראשון?
כמה שנים, בלימודים, בצופים, כשערכתי חתונות. כשהתחלתי לכתוב, הז'אנר כבר היה בירידה, ובארץ בכלל לא עשו דברים כאלה מעולם. הדראפט שצולם היה 47ב.
גם היום אני ממשיך בגישה הזו, והמפיק נטרף מזה. מתי תכתוב כבר דראפט סופי? אגב, זה לא עוזר לכתוב במייל את המילים "דראפט סופי" או "הפעם עם הקובץ" . כשמגיעים לצילומים זה מוכן.
אני מקווה שיום אחד יהיה לי ממש הרבה כסף ואוכל סוף סוף להפוך למושחת ואעשה סרטים חרא בכוונה. עד אז, צריך גרום לקהל לקבל משהו ממש מושקע כדי להוציא אותו מהבית.
יש לך את התסריט ביד, איך יצאת לדרך?
לפני כן צילמתי את סצנת הטיסה כתרגיל שנה ב'. ואיזה מזל שעשיתי את זה כי זה היה תירגול חשוב. בינתיים מנהל ביה"ס לקולנוע אמר "תעשה דרמה". למה? אני רוצה לעשות קומדיה. חוצמיזה קומדיה היא דרמה, עם פאנצ'ים. בפרוייקט גמר עובדים בהתנדבות, אז זה לקח ארבע שנים. בכל פריים מרגישים את ההשקעה והאהבה של 200 איש, מוכשרים. משפחה חברים ואויבים. כולם באו.
איך היה לעבוד עם שחקנים ולראות אותם מקימים לתחייה דמויות שכתבת?
אילן דר היה האיש שכיוונתי אליו מהתחלה. הוא אמר שהוא לא עושה סרטי סטודנטים וסירב בנימוס. חברתי אז, שהיא היום אשתי, אמרה לי, "אז תתקשר שוב". התקשרתי. הוא קרא את התסריט ואמר, "זה ממש מטומטם. בוא נעשה את זה".
אילן, חזר גם בגרסה הקולנועית הארוכה של "המוסד".
אחר כך הגיעו גם רון שחר שהיה מושלם לתפקיד. אלי גורנשטיין האגדה בפני עצמו, לנה אטינגר שכמיטב המסורת, היא שחקנית דרמתית עטורת פרסים, ועוד שחקנים נהדרים. כמו הקוסם מארץ עוץ, כל פעם הצטרף מישהו.
איך זה להגיע לסט ולהבין שזה הסט של הסרט שלך, אתה אחראי, אתה מנווט את כל זה? מה התחושה?
יום צילום זה לונה פארק! עם המון נצחונות של ארט, הלבשה, צילום, משחק.
מתכוננים לכל דבר שעלול להשתבש. כך אפשר לתת לדברים שלא התכוננת אליהם להשתבש.
כשאמרו "תרגיע, זה סרט סטודנטים" הייתי מתעצבן. "זה לא! סרט! סטודנטים!". אני רוצה לשנות את העולם, לא לעשות עוד סרט על משפחה במצוקה, או צבא, או משפחה במצוקה בצבא.
היה עוזר במאי שתמיד היה לוקח אותי הצידה בסצנה הכי גדולה ואומר "אתה רואה? כל זה היה בראש שלך".
איך זה היה לראות את החומרים בחדר עריכה?
כיף. אם כי חומרי גלם וראף קאט זה דבר מתעתע. לא כולם יודעים לראות סרט בתהליכי עבודה ולדמיין את התוצאה הסופית. ככל שמדובר במשהו מיוחד ושונה, כך יותר קשה לדמיין. גיליתי שאם מישהו מחליט שאתה גאון, או אדיוט, הוא ימצא את מה שהוא מחפש בסרט לא גמור.
מי שעזר להפוך את הכאוס לסרט היה איל שינדלר, חבר ילדות, הוא העורך הגאון מאחורי תכנית המערכונים "היפופוטם" ששודרה ברדיו וגם בגרסה המצולמת
הסברתי לו שלהפיק סרט זה פשוטף לוקחים טבלת אקסל וממלאים, כמה שחקנים, כמה רכבים, כמה אוכל וככה יודעים מה לעשות.
ארבע שנים אחר כך – תרנוגולת, ג'יפים, שפריץ נפט מהאדמה.
טל רום, העורך / אונליין / איש CGI של הסרט. הוא אולפני פוסט עריכה ואפקטים באדם אחד שהתנפל על הדבר הזה.
איך זה הרגיש להראות את הסרט לראשונה לקהל?
זה היה בפסטיבל ירושלים. הגג עף מהצחוקים. צחקו גם איפה שלא צריך לצחוק .
אבל תשאל איך זה היה להראות את הסרט לקהל בפעם המאה?
איך זה להראות את הסרט בפעם המאה?
נוצרה קהילת מעריצים. לפני שהסרט מוקרן שואלים מי רואה את הסרט פעם ראשונה, שניה, שלישית, יש אדם חי שצפה בסרט, בקולנוע, יותר ממאה פעם. ויש את החבר'ה של השמונים, ושישים, וההיא מאילת, ואלה מכפר ורדים. ובגלל שהסרט רק 45 דקות אז עשינו מופע של מערכונים לפני כן. טירוף.
מה הביקורת או התגובה שהכי הפתיעה אותך על הסרט?
הביקורת המקצועית הראשונה היתה של מבקר הקולנוע של טיים אאוט דאז, דורון פישלר. בעיתון היינו באות ה', בין "היירספריי" ל"הסודות". ואז הגיעו עוד ביקורות שגילו לעולם על הפרוייקט.
דבר לא צפוי שעזר הוא שהסרט שהוקרן לפנינו בפסטיבל ירושלים היה דרמה מיוסרת מאוניברסיטת תל אביב, (שזכה בתחרות אגב). הבמאי הביא המון עיתונאים. אני הבאתי כלום. בגלל שהם צפו בשני הסרטים ברצף, הם התחילו לערוק אלינו.
עיתונאי שישב מאחורי אמר "לך תקרין את זה בסינמטק, הוא אולי יזכה, אבל אותך יזכרו".
פיני שץ, מנהל התוכן של סינמטק תל אביב, בהתחלה אמר שאין לו אפשרות להקרין כל סרט סטודנטים שיוצא, אבל "תביא דיוידי ניראה". אז השארתי דיוידי ביד רועדת. למחרת השאיר לי הודעה, "צפיתי צחקתי בוא נדבר". הארבע מילים האלה, שינו את חיי.
היה עניין של מחתרתיות בלהגיע פיזית לצפות בו. היתה שמועה על סרט מגניב. שאפשר לצפות בו אך ורק בקולנוע בשעות מוזרות, ובפעם הראשונה 60 איש חזרו הביתה כי לא נשארו כרטיסים.
איזה דבר אישי או חוויה שלך ניסית להעביר דרך הסרט הזה?
"אני יודע להצחיק, תנו לי עבודה".
וגם, הכל נעשה עבודת יד. הנה שיר הנושא, תזמורת חובבים. יצא מדהייייייים!
איך הסרט הראשון הזה שינה אותך כבמאי?
רציתי להוכיח שאפשר לעשות קולנוע ישראלי בז'אנר כזה ושזה יעבוד.
אחר כך עברתי ישר לסרט השלישי, כדי להתגבר על משבר הסרט השני.
שני הסרטים מעולים, מתי הסרט הבא?