"הסרט הראשון שלי – גרסת הבמאי" הוא פרויקט קולנועי של סרוגים בה נראיין בכל פעם במאי על הרגע שבו החלום הופך למעשה. מאחורי כל סרט ישראלי עומדים במאים ובמאיות שהעזו לצעוד את הצעד הראשון – וכאן הם משתפים בכנות על המסע הזה, על התשוקה, ועל המחיר שכרוך בהגשמת חלום.
הסרט הראשון שלך - על מה הוא ואיך הוא נולד?
הסרט הארוך הראשון שלי - מאמא, מספר את סיפורה של מילה, אותה משחקת יבגניה דודינה המדהימה. מילה היא עובדת זרה שחיה ועובדת אצל משפחה עשירה בישראל הרבה מאד שנים, ועכשיו היא נאלצת לחזור הביתה, לכפר העני בפולין בו בעלה וביתה נשארו.
הרעיון לסיפור התחיל מהבית שלי. לצערי אמא שלי חולה מאד בפרקינסון כבר הרבה שנים, ההורים שלי החליטו להכניס לתוך הבית שלהם עובדת זרה שתעזור להם. זה היה שינוי מאד דרמטי בחיים שלנו. בולדוזר חפר בור עמוק מתחת לבית שלהם, כדי לבנות חדר חדר מתחת לאדמה, לעובדת החדשה של הבית. ופתאום הייתה עוד אישה בבית. וזה היה מאד מוזר, וזה השפיע עליי ועל כולנו המון. בהתחלה הייתה מבוכה גדולה, ההורים שלי לא ממש ידעו איך להתנהג איתה. אני מיד הסתקרנתי והתחלתי לדבר איתה. גיליתי אישה ממש מצחיקה ומלאת חיים, שסיפרה לי המון סיפורים. היא סיפרה לי על המשפחה שלה, שנשארה רחוק מאד, במקרה שלה - סרילנקה. והיא סיפרה לי על המאהב שלה בישראל, וזה ממש הדהים אותי לשמוע שיש לה מאהב. כי מי חשב שלעובדת זרה, שכביכול אמורה להיות עסוקה בהישרדות, שלה יהיה זמן למאהב? כמה שאני תופסת מעצמי אדם פתוח, בעצם דרך ההיכרות איתה הבנתי שאני לגמרי שבויה בתוך סטריאוטיפים, ופתאום קיבלתי מן פתח כזה, כדי לראות את הנשים האלה באור חדש, מורכב ועמוק יותר. זה מה שהוציא אותי לדרך, נכנסתי לתחקיר עמוק ודיברתי עם הרבה נשים עובדות זרות שסיפרו לי את הסיפורים שלהן, שהיו השראה בשבילי כדי לכתוב את הדמות של מילה. רציתי שהצופים יעברו חוויה דומה למה שאני עברתי, שתפתח להם דלת להביט על הדמות הזו בצורה עמוקה ומורכבת יותר. לאורך הדרך חזרו ושאלו אותי למה אני רוצה לספר סיפור על עובדת זרה, סיפור שכל כך רחוק ממני. והבנתי שאמנם נסיבות חייה מאד שונות משלי, אבל בעצם הסרט מספר על מערכות יחסים בתוך המשפחה, על היחס בין ציפיות וחלומות למציאות, על אימהות, חיפוש זהות ובית. אלו שאלות שמאז ומתמיד העסיקו אותי, ודרך הדמות של מילה, יכולתי לדחוף את השאלות האלו לקצה.
כמה זמן לקח לך לכתוב את התסריט הראשון?
זו שאלה טובה שקשה לענות עליה, כי בעצם כל הזמן המשכתי לשכתב. התחלתי לכתוב את התסריט בקורונה, התקבלתי לחממה של טורינו, שהתחילה במרץ 2020, במקום לטוס לחממה באיטליה, הכל עבר לזום, שזה היה מבאס ברגע ראשון, אבל בעצם זו הייתה תקופה ממש מעולה לכתוב בה. צללתי לגמרי לתוך התסריט, בלי שום תחושת פומו כי כלום לא קרה בחוץ. נכנסתי לבועה של התסריט, ואת רוב הכתיבה עשיתי בעצם אז, בסגרים של הקורונה. אני חושבת שלקח לי בערך שנתיים עד שהגעתי לגרסא שאני מרגישה שלמה איתה. אבל אחרי זה היו עוד כל מיני דברים שגרמו לי לשכתב. רוב הסיפור בעצם לא קורה בישראל, ולכן הייתי צריכה לעשות הרבה תחקיר. במקור, התסריט נכתב לאוקראינה, וביליתי שם הרבה זמן כדי ללמוד את המקום והאנשים, וזה כמובן גרם לי לשכתב עוד. בהמשך, כבר היינו ממש לקראת צילומים באוקראינה, ואז התחילה המלחמה שם, ונאלצנו למקם מחדש את הסיפור. מצאנו את המקום החדש שלו בפולין, ואז כמובן שוב הייתי צריכה לתחקר, ולעשות התאמות נוספות בתסריט ללוקיישן החדש שלו בפולין.
יש לך את התסריט ביד, איך יצאת לדרך?
כשהיה תסריט הגשנו לקרנות, היה לנו המון מזל, וקיבלנו את הקרן כבר בהגשה הראשונה. כמו שאמרתי, התסריט נכתב כסיפור שמתחיל בישראל וממשיך באוקראינה. ולכן היה ברור שאנחנו צריכים לעשות קו פרודוקציה עם אוקראינה. עדי בר יוסף, המפיקה שלי ואני פנינו למפיקים אוקראינים, והתחלנו לעבוד עם מפיק שממש התחברנו אליו, והוא גם אחד החזקים באוקראינה. הגשנו לקרן האוקראינית וקיבלנו את הכסף גם בנסיון ראשון, זה היה מדהים, והרגשנו שאנחנו לגמרי על הגל, הכל תקתק יחסית מהר, וכבר היה לנו תאריך צילומים. בקיץ של 2021, נסעתי לקייב והייתי שם כמה חודשים. המשכתי לעשות שם תחקיר, והייתי בסיורי לוקיישן והתחלנו קצת ליהוקים. יבגניה דודינה, שתמיד כתבתי בעצם את התסריט בשבילה, כבר התחילה ללמוד אוקראינית בשביל התפקיד. אבל אז היה טוויסט לא צפוי, ובפברואר 22 המלחמה התחילה באוקראינה. באופן טבעי כל התכניות השתנו, המפיק שלנו התגייס לצבא, והפסדנו את הכסף של הקרן. יצאנו לחפש מסלול מחדש, ואחרי הרבה גלגולים הגענו למפיקה הפולניה שאהבה מאד את הסיפור, ואיתה יצאנו לדרך, ושנתיים אחרי שהיינו אמורים לצלם באוקראינה, סופסוף יצאנו לצלם בפולין.
איך היה לעבוד עם שחקנים ולראות אותם מקימות לתחייה דמויות שכתבת?
זה הרגע הכי מרגש בעולם. מה שהיה רק בראש שלי, ובמסמכי וורד, במשך כמה שנים, פתאום מקבל חיים. עבדתי עם יבגניה דודינה על סרט קצר כמה שנים קודם, ולכן ידעתי שאני כותבת את התסריט בשבילה. היא כל הזמן הייתה לי בראש בזמן הכתיבה, אבל בכל זאת ברגע שהתחלנו לעבוד פתאום היא הכניסה כל מיני אפיונים מדויקים לדמות של מילה שלא יכולתי לחשוב עליהם בעצמי.
התחלנו את הצילומים בפולין, כבר ביום השני הייתה לנו סצנה מאד גדולה עם הרבה שחקנים, מן מפגש משפחתי גדול כזה, זו הייתה סצנה מאד מפחידה בשבילי. כי זה המון שחקנים, וכולם מדברים בפולנית - שפה שאני לא מבינה. הם אמנם אומרים את הדיאלוגים שאני כתבתי, אבל אני לא מבינה שום מילה! זה היה מבהיל ברגע ראשון, אבל גם מאד מרגש ברגע שני. כי היה מן קסם כזה, שפשוט הסצנה קרתה לי מול העיניים, המפגש המשפחתי התעורר, השחקנים הפולנים היו מצוינים והבינו לגמרי כל אחד את הדמות שלו. בגלל שזו הייתה סצנה ארוכה, עם הרבה אקשן, זה היה פשוט מרגש פתאום להרגיש בתוך הסצנה. היא לגמרי התעוררה לחיים מולי. הרגשתי התרוממות רוח, מן תחושה מטורפת כזו של בריאה.
איך זה להגיע לסט ולהבין שזה הסט של הסרט שלך, את אחראית, את מנווטת את כל זה? מה התחושה?
זה קשה לתפוס את זה. הייתי כל כך מרוכזת בעבודה שלי, ובמה שצריך לצלם ולהספיק, ואיזה דברים חשובים לי בכל סצנה. לפעמים נגיד בין טייקים כשאני יושבת מול המוניטור הייתי מסתכלת אחורה על כל האנשים שעובדים, ואומרת לעצמי בראש - ״זה הסט שלך״. זה מרגש מאד אבל גם מפחיד. אם הייתי חושבת על זה יותר מדי זה היה מבהיל אותי, פתאום הרגשתי שכולם מסתכלים עלי, ומחכים להוראות ממני, מה שהיה כמובן נכון. יש תחושה מאד טובה של עבודת צוות, שכולנו באנו ליצור ביחד, וזה כיף ומשמח. במקרה שלנו בגלל שהרבה מהצילומים התרחשו בתוך כפר קטן בפולין אז גם כולנו ישנו שם, וזה היה כמו קייטנת קולנוע כזו. זו הייתה תחושה מאד מיוחדת של ביחד.
איך זה היה לראות את החומרים בחדר עריכה?
לקח לי איזה חודש עד שהעזתי להתיישב בחדר העריכה, נתתי קודם כל לעורכת שלי, מיכל הולנד המצוינת, להשתלט שם על העניינים. זה מאד מוזר לצפות בהתחלה. הכל מרגיש חסר צורה, קצת כמו תינוק שרק נולד ועוד אין לו תווים ברורים. את צופה בדברים ואומרת לעצמך - מה זה הדבר הזה? יש פה משהו בכלל? בהתחלה ראיתי רק את ה״טעויות״ והדברים שלא אהבתי. נתקעתי על כל מיני שטויות כמו - למה השיער שלה פה אסוף, או למה היא לא אומרת את המילה הזו במקום את המילה הזו. הייתי צריכה לצפות בזה שוב ושוב ושוב עד שהבנתי מה בעצם אני רואה. ורק כשכבר היה לנו משהו ערוך, והתחלנו קצת להראות לאנשים ולקבל פידבקים, רק אז בעצם התחלתי להבין מה יש לנו, מה עובד ומה לא. אני זוכרת את הפעם הראשונה שעדי, המפיקה שלי צפתה בקאט הראשון של הסרט, שהיה עוד ארוך ומסורבל ולא ברור. זה היה מאד מותח בשבילי לשמוע מה היא תגיד. היא התקשרה אלי מאושרת ואמרה - ״הסרט שלנו מדהים!!!״ לא הצלחתי להבין איך זה מה שהיא אומרת על הראפקאט מאד ראשוני הזה שהיא צפתה בו. אבל היא ראתה מעבר לעריכה הראשונית, והתרגשה מהסצנות, וגרמה לי להאמין שיש לנו משהו חזק בידיים. זה היה רגע מאד מרגש. וזה החזיר את מיכל העורכת ואותי לחדר העריכה עם הרבה דרייב.
איך זה הרגיש להראות את הסרט לראשונה לקהל?
וואו הפעם הראשונה הייתה בשבילי מאד מאד קשה. זה היה בקאן, שזה כמובן הכי מדהים, ואני ממש לא מתלוננת. אבל הגענו ממש עם הלשון בחוץ לקאן, סגרנו את הסרט בערך יומיים לפני ההקרנה שלנו שם, ועוד לא באמת הספקתי לעכל שסגרתי את הסרט, וכבר הוא הוקרן לקהל. זה היה מבלבל ומוזר, ואפשר לומר שלגמרי לא נכחתי בהקרנה הזו. אנשים אמרו שהיה טוב ואפילו יצאו בוכים, אבל אני לא חוויתי שום דבר מזה. יצאתי ממש עצובה מההקרנה, ואפילו היה לי התקף בכי די רציני בהמשך הערב, לא הבנתי למה אני לא שמחה. אבל אחרי זה דיברתי עם עוד הרבה במאים של סרט ראשון, שסיפרו שהייתה להם חוויה דומה, וזה היה מנחם לשמוע. בהמשך היו הקרנות הרבה יותר מוצלחות, שהרגשתי את הקהל מתרגש, ולגמרי פיצו על ההקרנה הזו מבחינתי.
מה הביקורת או התגובה שהכי הפתיעה אותך על הסרט?
זה בעיקר מאד מרגש כל פעם מחדש להרגיש שהסרט מפעיל אנשים, שיש להם תגובה רגשית אליו, ושהסרט לוקח אנשים למקומות לגמרי פרטיים שלהם. זה דבר מדהים ליצור משהו מתוך העולם שלי, ולקבל תגובות של אנשים מתוך העולם שלהם. הייתה הקרנה אחת לא מזמן בניו יורק, שאחריה הייתה שיחה, בגלל שתמה מרכזית בסרט היא אימהות, המון נשים בקהל דיברו על הבנות שלהן, או על האימהות שלהן, וזה היה ממש מרגש לשבת שם ולהקשיב, ולהבין שהצפייה בסרט גרמה להן להבין דברים על היחסים הפרטיים שלהן בבית.
איזה דבר אישי או חוויה שלך ניסית להעביר דרך הסרט הזה?
גדלתי במשפחה גדולה שאחד בתוך התחת של השני, ומאז שהייתי ילדה ניסיתי להבין מה זה בית בשבילי, ומה זה משפחה. איפה אני נגמרת ואמא שלי מתחילה, האם חייבים להקריב אחד למען השני בתוך המשפחה, והאם אפשר לשים גבולות כדי להתפתח, אבל בלי לפרק. נראה לי שכל התהיות האלו נמצאות בלב של הסרט.
איך הסרט הראשון הזה שינה אותך כבמאית?
אני עדיין לא יודעת. אצטרך לצלם את הסרט הבא כדי לגלות. מה שכן, יש משהו במקצוע הזה שהוא מאד מופשט, ואת אף פעם לא יודעת אם את ״עושה את הדברים נכון״ אם יש בכלל דרך נכונה לעשות את הדברים. אז במובן הזה נראה לי שהתפתחתי, לעשות את מאמא נתן לי הרבה בטחון שאני יודעת מה אני עושה, גם כשזה מוזר ולא ברור, יש לי את הדרך שלי ואני מאמינה בה.
"מאמא" הוא סרט ביכורים מפעים, רגיש ועוצמתי, שמגלה קול קולנועי בוגר ומלא חמלה. הסרט מוקרן בימים אלה בבתי הקולנוע, ומומלץ בחום לכל מי שמחפש קולנוע אנושי, מדויק ומעורר מחשבה.
