כבר חודשים שכולם מנסים לפצח את השאלה המיליון דולר: מי ינהל את עזה ביום שאחרי? העולם מדבר על ממשלות מעבר, על וועדות משותפות, על טכנוקרטים ועל פתרונות קסם. אבל הנה, הגיעה המציאות וטפחה לכולנו על הפנים. הודעת ההתפטרות של ראש הוועדה למעקב אחר פעילות הממשלה ברצועה, יחד עם הפירוק הרשמי של הוועדה שניהלה את העניינים עד עכשיו היא אולי הוכחה הכי גדולה לבלגן שחוגג שם.
חמאס, בצעד שמריח כמו ייאוש או לפחות חוסר אונים מוחלט, החליטה פשוט לקפל את הבאסטה. הם מבינים שהכאוס ברצועה גדול עליהם, ושהניסיון להעביר את האחריות ל"גוף הלאומי לניהול השטח" הוא לא באמת פתרון, אלא עוד ניסיון נואש לזרוק את תפוח האדמה הלוהט הזה הלאה.

אבל האמת היא שזה לא מפתיע אף אחד שמכיר את הזירה הפלסטינית. אם נסתכל אחורה, נראה שזה הסיפור של הפלסטינים ב-80 השנים האחרונות: סכסוכים פנימיים שלא נגמרים, שנאת אחים שגוברת על כל היגיון, וחוסר יכולת משווע להסכים על משהו בסיסי. פתח וחמאס ימשיכו לריב, "גופי ניהול" יוקמו ויפורקו, והתושב הפשוט בעזה ימשיך לשלם את המחיר.
החלום על גוף פלסטיני מאוחד שינהל את העניינים הוא בדיוק זה חלום. ההיסטוריה מלמדת אותנו שכל ניסיון כזה יסתיים בדיוק איפה שכל השאר הסתיימו: בפיצוץ גדול, בהאשמות הדדיות ובחזרה לנקודת ההתחלה. הם לא הסכימו על כלום בעבר, הם לא מסכימים על כלום בהווה, ובינתיים – כל המבנים המפוארים שהם בונים רק קורסים פעם אחרי פעם.

