'הדתיות האלה' התכנסו לתכנית נוספת והשבוע פנו לעסוק קצת באחד האבסורדים של בריאות הנפש בישראל.
בפאנל השתתפו ח״כ מיכל וולדיגר, שפועלת שנים לקידום תחום בריאות הנפש והסדרת הטיפול באמצעות אומנויות; ד״ר אילנה לח, יו״ר יה״ת - האגודה לטיפול באמצעות אמנויות בישראל; ונועה נבון, מטפלת באמנות שפוגשת את הצורך הזה יום־יום בשטח.
השיחה נגעה בכאב האישי והמקצועי של מטפלות שלמדו שנים, עברו הכשרות מעמיקות, עובדות עם ילדים, משפחות, טראומה, חרדה ופוסט־טראומה - ועדיין לא מקבלות מעמד ברור מול החוק, קופות החולים והמכרזים הציבוריים. מצד אחד, המדינה זקוקה נואשות לעוד מענים נפשיים; מצד שני, מי שכבר נמצאות בשטח לא תמיד מקבלות הכרה, תקצוב או אפשרות להעניק טיפול מסובסד למי שזקוק לו.
מורכבות פוליטית מעכבת את החוק
בפאנל עלתה גם המורכבות הפוליטית שמעכבת את החוק: שאלת לימודי התעודה והחשש שמטפלות רבות, בהן גם נשים מהמגזר החרדי שלמדו במסלולים לא אקדמיים, יישארו מחוץ להסדרה. בין הרצון לשמור על רמה מקצועית ופיקוח לבין הצורך לא לפגוע במטפלות ותיקות שכבר עובדות בשטח - החוק ממשיך להיתקע.
מאז 7 באוקטובר, השאלה הזאת הפכה דחופה מאי פעם. מילואימניקים, נפגעי טראומה, משפחות שכולות, ילדים ונשים רבות זקוקים למענה נפשי נגיש, יצירתי ומותאם. לא כל כאב יודע לדבר במילים, ולא כל אדם מוצא את הדרך לריפוי דרך טיפול מילולי בלבד.
הפאנל הזה מבקש לשאול שאלה פשוטה: האם מדינת ישראל תדע סוף־סוף להכיר במטפלים ובמטפלות באמצעות אומנויות כחלק בלתי נפרד ממערך הריפוי הלאומי?