"הסרט הראשון שלי – גרסת הבמאי" הוא פרויקט קולנועי של סרוגים בה נראיין בכל פעם במאי על הרגע שבו החלום הופך למעשה. מאחורי כל סרט ישראלי עומדים במאים ובמאיות שהעזו לצעוד את הצעד הראשון – וכאן הם משתפים בכנות על המסע הזה, על התשוקה, ועל המחיר שכרוך בהגשמת חלום.
הסרט הראשון שלך - על מה הוא ואיך הוא נולד?
“מכולת” הוא סיפור על קשר מיוחד שנרקם בין שני נערים בירושלים. הוא עוסק בגילויים חדשים, בזהות, בתשוקה ובהתבגרות, אבל בסופו של דבר זה סרט על הצורך שלנו במבט חומל של אדם אחר. על הצורך שלנו בחיבוק.
הסרט אינו אוטוביוגרפי, אבל הוא כן נולד מתוך חוויות הילדות שלי בירושלים ומתוך תחושת הזרות שלי בתוכה.
גדלתי בתוך חברה מאוד גברית. ומגיל צעיר הרגשתי שאני לא מספיק גבר. או שאני לא הגבר שאני אמור להיות. כל הזמן ניסיתי להתאים את עצמי. להתחקות אחר התנהגות גברית. להיות מי שאני לא, רק כדי לשרוד.
תמיד אומרים שירושלים היא עיר ששייכת לכולם, אבל אני מעולם לא הרגשתי שהיא שייכת לי. לא היו סביבי מודלים לחיקוי מהסוג שחיפשתי. לא הייתה דמות גברית שיכולתי לראות בה את עצמי. הרגשתי בודד. והרגשתי פגום.
אני מאמין שיש משהו בעשיית סרט קולנוע שמאפשר לך לא רק לגעת בזיכרונות שלך, אלא גם לתקן אותם.
ההחלטה הראשונה שקיבלתי, עוד בשלב כתיבת התסריט, הייתה להחדיר אל תוך העיר שלי, אל תוך העולם הגברי הזה, יצור פלאי - נער אנדרוגיני שמתקיים מחוץ להגדרות המקובלות של גבריות ונשיות - ולהעניק לו את כל הכוחות. לקחת את מי שהחברה רגילה לראות כחלש, ולהפוך אותו לדמות הגברית החזקה בסרט.
במידה רבה, יצרתי את הדמות הזאת כדי להגן על עצמי. כדי להציל את הילד שהייתי.
והיום אני מקווה שהדמות הזאת תוכל להעניק כוח גם לאחרים.
כמה זמן לקח לך לכתוב את התסריט הראשון?
את התסריט כתבתי במשך כמעט שש שנים. ובאופן די מדהים יש משהו בגרסה האחרונה שלו שמאוד דומה לראשונה. אני חושב שהייתי צריך לעבור הרבה מאוד סיבובים כדי לחזור הביתה. ככל שהתרחקתי יותר, כך הבנתי מה חשוב לי. מה הלב של הסרט. זה תהליך מהמם של התקרבות לעצמך. וחתירה לכנות מוחלטת.
יש לך את התסריט ביד, איך יצאת לדרך?
לא יצאתי לדרך. אף אחד לא באמת יוצא לדרך כשהתסריט ביד.
לשמחתי, הסרט הקצר שלי השתתף בתחרות הרשמית של פסטיבל קאן, וההכרה הזאת פתחה עבורי לא מעט דלתות. היא העניקה לי אמון ראשוני כיוצר, אבל לא חסכה את הדרך הארוכה שעוד עמדה בפניי.
דווקא שם מתחיל החלק הקשה ביותר. פתאום אתה צריך להפוך מיוצר חולמני לאיש מכירות. ללמוד לקמט את המחשבות המורכבות שלך למסמכי הגשה, לתקצירים וללוג-ליינים. לשכנע אנשים להאמין בפיצ׳ר שעוד לא קיים.
אף אחד לא מלמד אותך את זה. ואני חושב שזו אמנות נפרדת לחלוטין מכתיבה ומבימוי. אבל בדיעבד, יש משהו בתהליך הזה שמכריח אותך לזקק את הסרט שוב ושוב, ובסופו של דבר להגיע יותר מוכן לצילומים.
אחרי שנתיים של פיתוח וגיוס, הצלחנו, יחד עם המפיקים שלי, לגייס את תקציב הסרט משלוש קרנות קולנוע - ורק אז הסרט יצא לדרך.
איך היה לעבוד עם שחקנים ולראות אותם מקימים לתחייה דמויות שכתבת?
העבודה עם השחקנים היא החלק האהוב עליי כבמאי, וב״מכולת״ זכיתי לעבוד עם אנסמבל באמת יוצא דופן. רובו הורכב מבני נוער שהיו בתחילת דרכם כשהכרנו, והיום מובילים את התעשייה כולה - עידו טאקו, אדם גבאי, סוול אריאל אור, ואמיתי שולמן.
לצידם הצטרפו בתפקידי המבוגרים שחקנים מן השורה הראשונה - מוריס כהן, הילה וידור והיתאם עומרי. וכולם גזרו חתיכות מהנשמה שלהם אל תוך הסרט.
ברגע ששחקן נכנס לדמות, היא כבר לא שייכת רק לדמיון שלך. היא הופכת לאדם אמיתי, עם גוף, קול, עבר ונשמה.
זאת אחת המתנות הגדולות של הקולנוע.
איך זה להגיע לסט ולהבין שזה הסט של הסרט שלך, אתה אחראי, אתה מנווט את כל זה? מה התחושה?
אני חייב להגיד שדווקא הצילומים של הסרט היו עבורי חוויה הרמטית של אושר, ביטחון, ואהבה. ברגע שהגעתי לסט, רוב החרדות שלי שכחו, וידעתי (כמעט) להנות מהחוויה.
כולנו עבדנו כל כך קשה לפני תחילת הצילומים, שהגעתי לסט מאוד שלם ומוכן. זה לא אומר שידעתי הכל מראש כמובן, או שלא היו ניסיונות שכשלו - אבל תמיד היה לי את הבטחון המלא שאני מוקף באנשים שאני סומך עליהם. שכולם מבינים לאן אנחנו חותרים. ולמה אנחנו חותרים לשם.
אני חושב שאין חוויה יותר מבהילה לבמאי מלהרגיש בודד על הסט. מלהרגיש לא מובן. והצוות המדהים שהקיף אותי, והשחקנים הנדיבים שהצטרפו למסע, גרמו לי תמיד להרגיש מוגן.
בדיעבד, אני חושב שזה אולי התפקיד החשוב ביותר של במאי. לא לדעת את כל התשובות מראש, אלא ליצור סביבה שבה כולם מרגישים בטוחים מספיק כדי לקחת סיכונים. מקום שבו אפשר לנסות, להיכשל, לחפש - ומתוך החופש הזה, לגלות משהו אמיתי.
איך זה היה לראות את החומרים בחדר עריכה?
העריכה היא הפעם הראשונה שאתה באמת פוגש את הסרט. וזה מפחיד.
בכתיבה יש דמיון. בצילומים יש אדרנלין. בעריכה כבר יש רק חומר גלם. וזה מלווה כמעט תמיד בתחושה ראשונית של ניכור. אבל החומרים היו יפים, והשחקנים דיברו אמת. וזה מה שבסוף היום חשוב באמת.
איך זה הרגיש להראות את הסרט לראשונה לקהל?
קאט מהסרט הקרנתי בפעם הראשונה בפסטיבל סלוניקי כשבועיים אחרי אירועי ה 7 לאוקטובר. גרסת עבודה כמובן.
זו היתה הקרנה מאוד מיוחדת, מלווה בהרבה מתח ותחושות מעורבות. געגוע הביתה, חרדה מהעתיד לבוא, התמודדות עם אמירות אנטי ישראליות, ותחושה קשה של היעדר אופק.
אבל ההקרנה עצמה היתה מדהימה, והסרט התקבל במחיאות כפיים סוערות - מה שהוביל לפגישות חמות עם פסטיבלים רבים, ביניהם קאן, ונציה וטורונטו. הקשר עם פסטיבל קאן נמשך ממש עד הרגע האחרון (עדיין שומר אצלי את המיילים החמים) - אבל הוא הלך והתפוגג ברגע האמת, והחרם הבינ״ל גזר את גורלו.
במובן מסוים, התיקון הגיע כמה חודשים אחר כך, כשהסרט הוקרן בבכורה בפסטיבל ירושלים הנפלא. להציג את ״מכולת״ בעיר שבה גדלתי, מוקף במשפחה, חברים ואנשים שליוו את הדרך, הייתה חוויה שלא אשכח. וכשהסרט זכה שם בפרס האנסמבל, הייתה בכך סגירה יפה לכל המסע.
מה הביקורת או התגובה שהכי הפתיעה אותך על הסרט?
התגובות הכי מדהימות שאני מקבל הן מבני נוער, שמרגישים מחוזקים מהסרט, או שמרגישים שרואים אותם.
אני יודע שכשהייתי נער, והרגשתי חריג בתוך העולם, הקולנוע היה עבורי מפלט למה שלא מצאתי במציאות. ״איידהו שלי״ של גאס ואן סאנט, או הסרטים של קסאווטס או פאזוליני עזרו לי להבין מי אני, גרמו לי להרגיש יותר בנוח בתוך העור של עצמי.
כשבני נוער מגיעים אליי היום ומספרים לי ש״מכולת״ עשה משהו דומה עבורם, או שהדמות של אליהו (הנער האנדרוגיני) היא משהו שהם אף פעם לא ראו בקולנוע ישראלי, זה מרגש אותי מאוד.
וזה באמת הכוח הגדול של קולנוע. הוא אמנם לא יכול לשנות מציאות, אבל הוא כן יכול לגרום לאדם להרגיש פחות לבד בתוכה. לפעמים, זה מספיק כדי לשנות חיים.
איזה דבר אישי או חוויה שלך ניסית להעביר דרך הסרט הזה?
שאפשר להיות גבר גם אחרת. לא דרך כוח. לא דרך אלימות. אלא דרך רוך, חמלה וחסד. זאת אולי האמירה הכי אישית שלי. וזה מה שהייתי רוצה שאנשים יקחו איתם.
איך הסרט הראשון הזה שינה אותך כבמאי?
“מכולת” הייתה חוויה קולקטיבית. מין מעשה אהבה גדול של הרבה אנשים מוכשרים, נדיבים ואמיצים.
בדרך כלל בקולנוע, מהטבע הארעי של העבודה, אתה מקים ומפרק משפחות כל הזמן. מתאהב באנשים, ואז משחרר אותם לחופשי.
ב”מכולת” קרה משהו אחר. המשפחה נשארה.
זו תופעה מאוד חריגה, אבל עבור כולנו היא הרגישה מאוד טבעית. רוב אנשי הצוות והשחקנים נשארנו חברים קרובים. ממש אחיות ואחים. אנחנו מלווים זה את זה ברגעים של שמחה וגם של כאב, וכמעט כולנו כבר הספקנו לעבוד שוב יחד, ולבחור זה בזה מחדש.
ונדמה לי שתמיד נמצא עוד תירוץ להיפגש... כנראה שפשוט נצטרך לעשות עוד הרבה סרטים ביחד.
