התקופה שהכי לא מתאימה לחשבון נפש בשנה בלוח השנה היהודי היא בין י"ז בתמוז לתשעה באב. בשאר הצומות בשנה, יש לימודים לפני או ביום עצמו וכל התלמידים מוכרחים לעסוק בנושא. ברוב המקרים של הכנה לצום, בחינוך הממ"ד המורים שולחים הביתה תרגיל משפחתי בחיבור אנושי, או שהם מכריחים את ההורים לבוא לבי"ס לשיחה שמקשה עליהם להישאר ערים.
לעומת זאת מצום י"ז בתמוז עד ט’ באב זו תקופה של חופש גדול, בטלה שמביאה לידי שעמום שלרוב מביא לידי חטא, וחום אימים שלא מאפשר לראש לחשוב בצלילות על דברים כבדים מדי כמו שנאת חינם. מצער שהכי הרבה שאנשים מוכנים לעשות בעניין זה לשלם כסף על עוד סרט שעוסק ב-7 באוקטובר.
אם כבר נגענו בנושא המצער הזה, אולי הגיע הזמן לומר בזהירות וברגישות שצום י"ז בתמוז מציין את תחילת המצור על ירושלים עד לחורבן הבית בתשעה באב.
על זה אנו מיצרים ונוהגים מנהגי אבלות, ואין חובה הלכתית וגם לא לאומית לשפוך לתקופה הזאת את כל הצרות של עם ישראל ולעשות חשבון נפש בגלל זה.
הדבר היחיד שאני כן ממליץ לעשות, זה להפסיק לחפש אשמים בחוץ או בבית לכל הצרות הללו ולהודות בפה מלא פעם אחת ולתמיד שמי שאשם בשנאת חינם הפנימית זה אנחנו. כולנו.
ממצרים לבין המיצרים
את הרעיון הזה לא ראיתי בחלום ולא העתקתי מהאישיות התורנית הידידותית בבינה המלאכותית. כמאמין גדול בכלל "הפוך בה והפוך בה דכולה בה" הרעיון הזה של אחריות לאומית לשנאה תהומית מופיע בתורה עוד כשהיינו במצרים:
אחי יוסף יורדים מצרימה ונחשדים כמרגלים ואחד מהם נאסר, ומיד בלי לחשוב יותר מדי אחרי יותר מעשרים שנה שלא ראו את אחיהם הקטן יוסף הם אומרים את הפסוק המדהים הבא:
“ויאמרו איש אל אחיו אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו על כן באה עלינו הצרה הזאת".
מעבר למקרה הייחודי של שש מילים בתורה ברצף שמתחילות באות אלף(“איש אל אחיו אבל אשמים אנחנו") יש כאן מסר אדיר ונדיר לחיים. גם אחרי שנים של אירועים רבים מספור וזכור, ברגע שבני ישראל עומדים בפני שוקת שבורה ומתנהגים אליהם כעבריינים על לא עוול בכפם, מיד הם נזכרים בשנאתם וניכורם כלפי אחיהם הקטן יוסף, ומאשימים את עצמם מיד. הם אפילו מפרשים שבגלל מה שעשו, הם נאלצים לסבול האשמות שווא ועונש מעצר משליט ארץ מצרים שלקוראים ידוע שהוא אחיהם האבוד.
כי לקח טוב נתתי לכם
לקיחת האחריות של אחי יוסף על התנהגותם בעבר, היא לקח חשוב לחיים שלנו כיום מתורת הנצח.
בכל משפחה יש מריבות בין אחים שחלקן נמשכות שנים רבות ללא פתרון ומספקות הכנסה לעורכי דין רעבים. אבל הגדלות היהודית של האחים שלקחו אחריות על מעשיהם והתייצבות יהודה מול יוסף לפדיון אחיו, מוכיחה את החובה להשקיע באחדות בחכמה ולתכנן מהלכים קדימה מתוך גדלות נפש מנהיגות ואחריות.
עובדה שהמהלך הצליח וירידתם של אחי יוסף למצרים איחדה את משפחת ישראל והחלה פרק חדש בתנ"ך ובהיסטוריה היהודית.
מה שהיה בימים ההם יכול להיות גם בזמן הזה.
אם כולנו ניקח אחריות ונרגיש "אבל אשמים אנחנו", ולא נסתפק באמירה בלבד אלא נשקיע זמן ומשאבים למניעת שנאת חינם נזכה בעזרת השם להרגיש שוב "כאיש אחד בלב אחד" במציאות- ולא בשיחה המי יודע כמה באחד ממפגשי "הלילה לא לומדים תורה".
