ביקורת מחזמר: למה "מצחיקונת" עם מירי מסיקה הוא אירוע חובה?

יש הצגות שמתפזרות לכל עבר, ויש כאלה שיודעות בדיוק לאן הן מכוונות. "מצחיקונת" שייכת לסוג השני: כל מה שקורה על הבמה הגדולה, וקורה שם הרבה, מתנקז אל נקודה אחת ברורה: מירי מסיקה.

התפקיד שחיכה לה כל החיים

העלילה עוקבת אחר פאני ברייס, צעירה יהודייה מברוקלין שלא מתאימה לאף תבנית קלאסית של כוכבת, אך פורצת בכוח הכישרון והעקשנות אל לב הבמה הניו-יורקית. לצד התהילה מתפתח רומן סוער עם ניק ארנסטיין – מהמר כריזמטי שחי על הקצה ומושך אותה אל מערבולת רגשית. בין הזרקורים לאהבה ההרסנית, פאני נשברת וקמה שוב. "מסיקה לא נכנסת לתפקיד, היא נמסה לתוכו."

החוצפה, ההומור והפגיעות שמבצעת מתחת לביטחון – הכול נראה אצלה כטבע שני. הצל הכבד של ברברה סטרייסנד אמנם מרחף באוויר, אבל מסיקה לא מתחרה בו. היא מציעה קריאה אישית, ישראלית, שעומדת בזכות עצמה. הסולמות הווקאליים התובעניים, שהיא עצמה כינתה האתגר הקשה בקריירה שלה, הופכים בביצועה לרגעי השיא של הערב.

צוות השחקנים: עטיפה ראויה לכוכבת

ההצלחה של מופע יחיד תלויה גם במי שעוטף אותו, וכאן העטיפה לחלוטין מנצחת: חנה לסלאו: מגישה את האם (ה"יידישע מאמא") בתזמון קומי משובח ובחום שלא גולש לסנטימנטליות. שלמה בראבא: בתפקיד המפיק זיגפלד, מביא איפוק יבש ושנון שמלטש כל סצנה. ירון ברובינסקי, גל פופולר וניצה שאול: משלימים את התמונה בצורה נהדרת. האנסמבל: צוות רחב של זמרים ורקדנים שממלא את החלל בתנופה רבה.

על כל החגיגה הזו מנצח הבמאי נתן דטנר, שמוליך את הערב ביד בטוחה ובקצב שלא נרפה. דטנר לא מנסה להמציא מחדש את היצירה, אלא נותן לה לזרום בביטחון של מי שמכיר את הז'אנר על בוריו.

הוד והדר: פאר ויזואלי עוצר נשימה

החלק שאי אפשר להתעלם ממנו הוא הפאר החזותי. התלבושות והתפאורה המהממת חכמות ויודעות לשרת את המחזמר; הן מעבירות לקהל מסר חזק שהעולם הוא גלגל, ומספקות את כל ה"שואו" שצריך במחזמר בסדר גודל כזה. כל אלה, יחד עם תזמורת חיה שמעניקה לערב נשימה חמה ואמיתית, יוצרים הוד והדר שהוא חצי מההנאה של הצופה.

שורה תחתונה

"מצחיקונת" לא מתיימרת לחדש את הז'אנר, והיא גם לא צריכה. זו הפקה זוהרת, נדיבה ובטוחה בעצמה, שיודעת בדיוק מה היא מציעה: ערב בריחה מושלם מהמציאות. ובמרכזה – מירי מסיקה בתפקיד חייה. כשהיא על הבמה (וזה כמעט תמיד), פשוט אי אפשר להוריד ממנה את העיניים.