"הסרט הראשון שלי – גרסת הבמאי" הוא פרויקט קולנועי של סרוגים בה נראיין בכל פעם במאי על הרגע שבו החלום הופך למעשה. מאחורי כל סרט ישראלי עומדים במאים ובמאיות שהעזו לצעוד את הצעד הראשון – וכאן הם משתפים בכנות על המסע הזה, על התשוקה, ועל המחיר שכרוך בהגשמת חלום.
הסרט הראשון שלך - על מה הוא ואיך הוא נולד?
טרופיקנה, עוקב אחר אורלי (עירית שלג המופלאה), קופאית בגיל העמידה שחיה ביישוב מדברי מרוחק ומחלקת את זמנה בין עבודה מונוטונית בסופרמרקט לבין טיפול בבני משפחתה. לאחר הרצח המסתורי של הקופאית הראשית, היא יורשת את תפקידה ואת החפצים שהותירה אחריה, מה שסוחף אותה אל תוך אודיסאה אירוטית במדבר הישראלי המסוייט והזנוח.
הסרט נולד מתוך רצון לחקור את האופן שבו גיאוגרפיה מעצבת חוויות של מיניות, אינטימיות ותשוקה, דרך שוטטות במרחבים של דיכוי מיני, בושה בין דורית והצורך במגע אנושי בהקשר של חיים בפריפריה. על הזנחה פריפריאלית כמעין רוצח סדרתי של אירוטיקה. בתור נער שגדל בפריפריה הדרומית, חוויתי את המבט הקולנועי החיצוני על הדרום כמבט נוסטלגי שמקדש חום אנושי, בישולים (של דודות צבעוניות) ותבלינים, תוך שהוא מציג את המרחב כאקזוטי וקסום. בטרופיקנה אני מבקש לבחון כיצד מרחב שוליים מרוחק, שבו ניתוק והזנחה הם חלק מהיומיום, מחלחל אל הנפש ומייצר תחושת פחד ואימה כנקודת מוצא למסעות של גילוי פיזי, מיני ונפשי. הסרט מבקש להפנות את המבט אל שכבה סמויה ומסויטת יותר ולבחון את משמעות ההתבגרות המינית והחיים האינטימיים במרחב מבודד וחסר אופק.
כמה זמן לקח לך לכתוב את התסריט הראשון?
התסריט התחיל מסיפור קצר שכתבתי, מונולוג על קופאית המתארת את היום שבו היא מחליטה לנטוש לרגע את כלא שגרתה על מנת לפגוש גבר זר. הסיפור הפך לתסריט קצר ובהמשך לדראפט לפיצ׳ר שנכתב במספר ימים והמשיך להתפתח עד ליציאה לצילומים. אני אוהב לחזור אל הטקסט ולעדכן אותו ביחס לגילויים נפשיים חדשים וכך לשמור עליו חי ומתהווה עד הרגע שהוא זוכה להצטלם.
יש לך את התסריט ביד, איך יצאת לדרך?
כשהצגנו (גיל סימה, מפיק הסרט, ואנוכי) סרט קצר בסאנדנס, הכרנו את הילה מדליה והחלטנו להסתער על ההרפתקה יחד. הגשנו את התסריט לקרנות ושותפים פוטנציאליים והתחלנו לעבוד על הסרט כאילו הוא כבר קורה.
איך היה לעבוד עם שחקנים ולראות אותם מקימים לתחייה דמויות שכתבת?
מהרגע שהליהוק מסתיים נולדים מעין זוגות של תאומים סיאמיים, אני מצד אחד והשחקן או השחקנית מצד שני, מחוברים דרך איברים בלתי נראים. מהרגע הזה הדמות כבר לא שייכת רק לי, אלא מתקיימת בינינו, דרך הגוף והנשימה של מי שמגלם אותה. כמו סוג של דיבוק יפהפה.
בשלבי הליהוק היה ללימור שמילה (מלהקת הסרט המוכשרת) חשוב לעטוף אותי באנסמבל שחקנים שיישרת את העדינות שלי ולא יאיים עליה, כזה שהתמסרות וצניעות הן חלק מרכזי בנוכחות שלו. בתוך זה הייתה לי זכות גדולה לעבוד עם עירית שלג, הרבנית המרהיבה של הסרט, שמביאה איתה דיוק, עומק ונוכחות שקטה ומסעירה, ונכנסה לעולם של טרופיקנה ברגישות ובנדיבות גדולה, עד כדי כך שהיא אפשרה לי לשוטט איתה ודרכה במרחבים של הסרט בטבעיות ובביטחון.
איך זה להגיע לסט ולהבין שזה הסט של הסרט שלך, אתה אחראי, אתה מנווט את כל זה? מה התחושה?
אני מאמין שכשנוצרת חבורה יצירתית שנמצאת בסינק ובאותה דחיפות והתרגשות, האחריות הופכת לעניין קבוצתי. יש בזה משהו מאוד נעים ומרגיע.
איך זה היה לראות את החומרים בחדר עריכה?
היות ורוב הסצנות צולמו בשוט אחד, הדימויים כבר היו צרובים בי עוד מהסט ולכן לא היו הפתעות גדולות במפגש עם החומר. האתגר המרכזי היה להבין שהמרחב שלנו להתערבות הוא מצומצם יחסית והעבודה האמיתית היא לא “לבנות” את הסצנות מחדש (בתוכן) אלא לשחק עם הרצף ביניהן. במובן הזה אפשר לומר שעריכת הסצנות כבר התרחשה על הסט, דרך הבחירות שנעשו בזמן הצילום. גיא נמש, העורך המבריק של הסרט, נדרש לעבוד מתוך המגבלה הזו ולתרגם אותה לשפה עריכתית שבה ניתן לשחק תחבירית עם משפטים קולנועיים רציפים מבלי האפשרות לפרק אותם למילים ולאותיות.
איך זה הרגיש להראות את הסרט לראשונה לקהל?
הבכורה הייתה באולם אופרה ישן וכל תזוזה במושבי העץ גררה חריקה שהדהדה בתוך השקט האינסופי של הסרט. אלו היו רגעים מורטי עצבים, שבו האולם והצופים עצמם הפכו לחלק מהחוויה, כל נשימה של היושבים באולם, כל שיעול, כל נאד - הפכו לרכיבים מהותיים בחוויית הצפייה. מה הביקורת או התגובה שהכי הפתיעה אותך על הסרט?
קשה מאוד לבחור. התרגשתי מאוד מצופה שיצא מהסרט ואמר שלסרט יש ריח. זו הייתה תגובה ששימחה אותי כי היא תרגמה משהו מהחוויה של הסרט למשהו פיזי וחושי מאוד. בנוסף, כשהסרט יצא לבתי הקולנוע גילינו טוקבקים שזיהינו כשייכים ליולי תמיר. שרת החינוך לשעבר (שאירחה אותי בכנסת בתור נער בפרויקט ילדי פריפריה שמתעדים את חייהם), שמסתבר שמעבירה את זמנה בטוקבקים זועמים כשיצירה לא באה לה בטוב. רציתי לכתוב לה ולהגיד - היי, חיים, קודם כל תרגעי, אני בוגר תכנית עלי התאנה שלך (תראי מה יצא ממנה :)), אין צורך כל כך לכעוס. אבל הערכתי את המסירות והאינטנסיביות שלה בשנאת הסרט ושיחררתי. מכאן אשלח לה חיבוק והתנצלות על הסבל שהסרט גרם לה. אשתדל יותר בפעם הבאה.
איך הסרט הראשון הזה שינה אותך כבמאי?
נגלה בקרוב בסרט החדש שלי :)
ב02/07 תתקיים הקרנה של הסרט בסינמטק ת"א ולאחר ההקרנה תתקיים שיחה של פרופ׳ אבנר פיינגלרנט עם עומר טובי.
תגובות