עלילת המחזה מתמקדת בצ'ארלי (דביר בנדק), מרצה לספרות הסובל מהשמנת יתר קיצונית ומסתגר בדירתו. הוא מלמד בזום במצלמה כבויה, ואוכל את עצמו לדעת – פשוטו כמשמעו. האכילה הכפייתית היא ערוץ הביטוי היחיד לאשמה הכבדה שהוא נושא על נטישת בתו, אלי (שרון כהן רז). כשהוא מבין שימיו ספורים, מנסה צ'ארלי לנצל את חסכונותיו האחרונים כדי "לקנות" את זמנה של בתו, בניסיון נואש לתיקון רגע לפני הסוף.
דביר בנדק בתפקיד חייו
הבחירה בדביר בנדק לתפקיד צ'ארלי היא הפתעה מרעננת. הקהל, שרגיל לראות אותו בדמויות קומיות ואנרגטיות, פוגש כאן מעבר חד לדמות סטטית לחלוטין הכבולה לספה – וזהו הישג מרשים. בנדק בונה דמות רגשית, עדינה ופגיעה. הוא מחזיק את הבמה כמעט ללא תנועה, באמצעות מימיקה מדויקת, אנחות ומבטים, ומעניק לגיבור עולם פנימי עשיר שקל להזדהות איתו (ועם תחושת העייפות הקיומית שהוא מייצג). לטעמי, תפקיד דרמטי ומאופק מסוג זה מורכב וקשה בהרבה מקומדיה, ובנדק עושה זאת באופן מושלם.
תפאורה שהיא כלא נפשי
ההצגה מושיבה את הקהל ישירות מול האנשים שבשולי החברה. הבימוי של אלון רובינשטיין מאופק ומדויק, ונתמך בתפאורה המצוינת של סשה ליסיאנסקי – דירה חנוקה ועמוסת ספרים שהופכת לכלא נפשי עבור הגיבור. ברקע מופיעים מדי פעם דימויים של לווייתן באוקיינוס, כמשל עוצמתי לבדידותו של צ'ארלי.
מראה מול הממסד והחברה
מעבר לסיפור האישי המרגש, למחזה יש אמירה חברתית נוקבת. הוא עוסק באנשים שאינם מתאימים למודל החברתי הרצוי – אלה שהחברה דחקה החוצה. במרכז העלילה עומד גם היחס הנוקשה של הממסד הדתי כלפי החריג, יחס שלא תמיד נובע מחמלה. עבור הצופה הדתי (ובכלל), זוהי הזמנה נוקבת לחשבון נפש: עד כמה אנחנו באמת מצליחים לראות את האחר והשונה שבתוכנו?
לצד בנדק, הקסט כולו מפגין רמה גבוהה ביותר. רות אסרסאי מעניקה נוכחות מרגשת ומלאת חמלה בתפקיד ליז – היחידה שאכפת לה מצ'ארלי באמת. שרון כהן רז מציגה אלי זועמת, אגרסיבית ואנרגטית במשחק מעולה, ועופרי ביטרמן ומיכל עוזיאל מצוינים אף הם, ומכניסים לקצב של הבמה את האנרגיה הדרושה.
תגובות