כבת משפחה בעצמי, אני מכירה מקרוב את המשמעות העמוקה של ליווי אדם אהוב בדרך המורכבת של התמודדות נפשית. זהו מסע מפרך ומתיש, שדורש הקרבה ואמונה בטוב. אבל מה קורה כאשר אל האתגר הנפשי מצטרפת גם התמכרות?
תחלואה כפולה מתארת בדיוק את המצב הזה - אדם המתמודד עם אתגר נפשי והתמכרות גם יחד, כאשר שני אלה שזורים זה בזה ומשפיעים זה על זה, ללא רחם. מדובר במצב מורכב ביותר, אך למרבה האבסורד, האתגר גדל עוד יותר בשל כשלי המערכת, שפשוט מתעלמת - או חמור מכך, מתעמרת - במתמודדים אלו ובבני משפחותיהם.
אם בעבר היה מי שחשב שמדובר בבעיה של שולי החברה, הרי שהמלחמה האחרונה ניפצה את האשליה הזו באכזריות. כמות הפצועים המטורפת מציבה לפתחנו מציאות חדשה ומטלטלת. על פי נתוני אגף השיקום במשרד הביטחון, מהמלחמה הצטרפו לאגף כ-25 אלף חיילים פצועים חדשים.
מתוכם, לא פחות מ-62% מתמודדים עם תגובה נפשית, וכ-23% מהם עושים שימוש בקנאביס. הנתונים האלו הם לא רק מספרים יבשים; הם משקפים זינוק דרמטי בהיקפי התחלואה הכפולה, וזעקה שקטה של אלפי לוחמים ואזרחים שמנסים להשתיק את פצעי הנפש באמצעות חומרים מטשטשים.
המטופלים נקרעים בין 4 מערכות
מאז קום המדינה, ולצערי עד היום, המערכת קורעת מטופלים שכאלה לשניים, ואולי אף לשלוש וארבע. המענה לאתגר הנפשי והמענה להתמכרות בנויים, פעמים רבות, כשני עולמות נפרדים לחלוטין. לכל אחד מהם כללים משלו, שפה משלו, אנשי מקצוע ומסגרות משלו. מתמודדים אלו הזקוקים נואשות לשניהם, נופלים בין הכיסאות ונדרשים דרישה בלתי אפשרית - לנוע בין המערכות בכוחות עצמם, דווקא כשהם בנקודת השפל הקשה בחייהם.
"בין המערכות" אמרתי, והתכוונתי ללא פחות מארבעה גופים רלוונטים: משרד הבריאות, משרד הרווחה, קופות החולים והמוסד לביטוח לאומי. בכל אחת מהמערכות הבירוקרטיה איומה, וכמו תפוח אדמה לוהט נזרק האדם מאחת לרעותה - כי אף אחת מהן לא מעונינת אוכלוסייה זו.
לרבים מן המתמודדים עם תחלואה כפולה אין עורף משפחתי. המשפחה התמוטטה במהלך הדרך ופעמים רבות מתפרקת לחלוטין. בני המזל הם אלה שנותרה משפחה מאחוריהם, המנסה בכל כוחה ללוות אותם לאורך הדרך העקלקלה. לא פעם היא הגורם היציב היחיד שנשאר קבוע לאותם מתמודדים לאורך השנים, ולמרות זאת היא לא נספרת. פעמים רבות הדלתות נסגרות בפניה דווקא כשמתקבלות ההחלטות הגורליות על עתידו של מי שהיא הכי אוהבת.
המחיר שאותו משלמות המשפחות ביומיום הוא בלתי נתפס. מדובר בהורים, באחים, בילדים או בבני זוג שמוצאים את עצמם מותשים מול מבוך בירוקרטי אטום, נאלצים להתחנן לעזרה ונדחים פעם אחר פעם. זהו מאבק מול סטיגמות כפולות, אשר מותירות את המתמודד וסביבתו בבדידות איומה.
עמותת משפחות בריאות הנפש מאגדת בתוכה כ-13,000 משפחות כאלו מכל רחבי הארץ. מתנדבי העמותה וקו התמיכה שלה מושיטים להן יד ברגעים הקשים ביותר ומסייעים להן לנווט בתוך המערכת המורכבת הזו, אך האחריות הכוללת אינה יכולה להישאר רק על כתפי מתנדבים - היא חייבת לעבור למדינה.
כדי לשים סוף לאבסורד הזה, עלינו לאחד כוחות. משרד הבריאות, משרד הרווחה, קופות החולים, ביטוח לאומי וכל הגופים האמונים על השיקום ועל הגמילה - כולם חייבים לייצר רצף טיפולי אחיד. הגיע הזמן להפסיק לטפל ב"סימפטומים" נפרדים במסגרות מפוצלות, ולהתחיל לטפל באדם עצמו, כאדם שלם.
מחר אפתח את שערי הכנסת לכנס "החלמה כפולה", אותו יזמתי יחד עם עמותת משפחות בריאות הנפש, מתוך מטרה ברורה להציע תפיסה אחת שמסתכלת על האדם כשלם, ולא טיפול שמתחלק לפי הגדרות בירוקרטיות. בחרנו לקיים את המפגש הזה דווקא במשכן, מתוך הבנה ששינוי אמיתי נשען על שינוי מדיניות, תקציב והחלטות ממשלתיות.
המטרה שלנו היא לעבור למודל של "משולש טיפולי", המציב את המתמודד, המשפחה ואיש המקצוע כשלושה שותפים שווים בדרך להחלמה, ולקדם פתרונות מערכתיים כמו שיתוף פעולה בין-משרדי וגישת "דיור תחילה". עלינו להשמיע את קולה של המשפחה במקומות שבהם הוא חסר, ולהכיר בה כשותפה מלאה בעלת ידע וניסיון יקר מפז.
==
ח"כ מיכל וולדיגר (הציונות הדתית) היא יו"ר ועדת העבודה והרווחה של הכנסת.
תגובות
חמודה 🩷 ישר כוח