כבר תקופה ארוכה שכל מי שחובש כיפה סרוגה, מחזיק בעמדות ימניות, או מעז להגן על הקואליציה, ההתיישבות או הרפורמה המשפטית, מרגיש כמו שק החבטות הרשמי של אולפני החדשות. ערב-ערב, הנדסת התודעה עובדת שעות נוספות.
כתבים ניהלו קמפיינים נגד הממשלה, שידורים חיים מהפגנות ומעצרות מחאה, ובפאנלים תקפו את ה"משיחיים", או את "אוכלי המוות", כשכל פעם הסיבה לתקוף משתנה, אבל הכיוון הוא ברור. המגזר על האש.
אבל בעוד שאנחנו, הציבור הסרוג, פיתחנו תחביב לאומי של כתיבת פוסטים זועמים בפייסבוק, שיתוף צילומי מסך מתוסכלים בטוויטר והמשך צפייה ישירה באותם האולפנים – במגזר החרדי החליטו שנמאס להם להיות פראיירים.
החוק היחיד שהטייקונים מבינים: חוק הכיס
הדיווחים על החרם החרדי המתגבש נגד קבוצת "החברה המרכזית למשקאות" (קוקה קולה, טרה, פריגת ונביעות) מציגים אסטרטגיה פשוטה. החרדים הבינו שאין טעם לצעוק על השדרנים, ואין טעם להתחנן להוגנות מהנהלת הערוץ או מהעורכים. הם פשוט הרימו את הראש, הסתכלו מי הבעלים, וסימנו את המטרה: הארנק של דודי ורטהיים.
ורטהיים הוא בעל השליטה , אבל הוא גם האיש שמרוויח בכל פעם שמישהו פותח בקבוק קוקה קולה או מעדן טרה לילדים. המטרה של החרדים היא פשוטה: לא ייתכן שביד אחת תממן מכונת הסתה שמכפישה ציבור שלם, וביד השנייה תבנה על הכסף של אותו הציבור בדיוק בקופות המרכולים.
החרם הצרכני הזה הוא לא רק צעד כלכלי, הוא שיעור בכבוד עצמי. מנהלי ערוצים וטייקוני תקשורת לא מתרגשים מביקורת ציבורית, הם לא נבהלים ממכתבים של הרשות השנייה, ובטח שלא אכפת להם מחופש הביטוי או מהאמת. יש רק שפה אחת שהם מבינים, והיא מדברת במספרים, אחוזים ודו"חות רווח והפסד. כשהקופה בבני ברק ובמאה שערים תתחיל לדמם – פתאום הטון באולפנים ישתנה. פתאום מישהו שם יבין שיש מחיר להשתלחות פרועה.
המחלה של המגזר: "אסור לנהל מאבקים"
וכאן מגיע תורנו. הציונות הדתית היא כוח קנייה עצום במדינת ישראל. אנחנו אוחזים בעמדות מפתח, מנהלים משפחות ברוכות ילדים, ומהווים נתח שוק אדיר בכל תחומי הצריכה. אבל משום מה, בכל שנתקבל במאבק תקשורתי או תרבותי, אנחנו נתקפים ב"מחלת הנחמדות". אנחנו מפחדים שיקראו לנו "קיצוניים", נבהלים מלהפעיל כוח, ומעדיפים לבלוע את הצפרדע, להגיד ש"זה מורכב" ולהמשיך לקנות את המוצרים של מי שמזלזל בנו.
יכול להיות שהמגזר אפילו לא יודע, שכשהוא שותה קולה, לפרשן הארסי באולפן יש עוד קצת יכולת לנהל לו קמפיין השחרה על הראש. להכריז כי מנוי הוא שנוי במחלוקת וכי החלטת ממשלה היא חלק מהטירוף המשיחי.
הגיע הזמן להפסיק להתנצל וללמוד מהאחים החרדים את חוקי המשחק של המאה ה-21. סולידריות צרכנית היא לא מילה גסה, היא כלי דמוקרטי ולגיטימי לחלוטין. אם גופי תקשורת בוחרים לנהל קמפיין ממוקד נגד הערכים שלנו, נגד הילדים שלנו ונגד הציבור שלנו – זכותנו המלאה, ואף חובתנו, לסגור את הארנק.
זה הצליח לחרדים עם אנג'ל. השר לשעבר עומר בר-לב שמונה ליו"ר הקבוצה השתתף בהפגנה מול ביתו של הרב גרשון אדלשטיין. החרדים לא נשארו חייבים והכריזו על חרם. שבועיים-שלושה לאחר מכן, הגיעו הבעלים להתנצל בפני הרבנים.
שיבינו שיש מחיר
החרם החרדי הנוכחי צריך להוות קריאת השכמה גם לרחוב הסרוג. אנחנו לא צריכים לחכות שהרבנים יחתמו על קול קורא כדי להפגין קצת עמוד שדרה צרכני. אם כולם משתתפים, זה לא צריך לקחת הרבה.
בפעם הבאה שאתם מגיעים לסופרמרקט לקניות של שבת, תזכרו שיש לכם כוח. כוח לשנות, כוח להשפיע וכוח להבהיר לבעלי ההון: מי שמחרים ומכפיש אותנו באולפנים שלו – שלא יצפה לפגוש את כרטיס האשראי שלנו במפעלים שלו. הגיע הזמן שגם הם יבינו, בדרך הקשה, שיש מחיר להסתה.
תגובות
מי שותה את זה בכלל? זה מים עם רעל ומפוצצים בסוכר.
גם אני מצטרף לחרם
חבל רק שאת החרם רק אתם מכירים, אף אחד לא שמע עליו במגזר החרדי.
נכון שזה תחילת התהליך אבל בהחלט הוא נשמע ומורגש בציבור החרדי
למה לא כולם מדברים עלזה חזק מאוד