בשנתיים וחצי האחרונות, מאז פרוץ המלחמה, אני פוגשת מאות משפחות חרדיות שבניהן ובעליהן משרתים בצה"ל. אלו משפחות שחיות יום-יום את המורכבות המתוחה שבין עולם התורה למדינת ישראל, ונושאות על כתפיהן מחירים חברתיים ונפשיים כבדים, שלעיתים קרובות נותרים שקופים.
בשבוע שעבר נחשפתי לסיפור שלא נותן לי מנוח: אם חרדית שבנה משרת כלוחם בחזית לבנון, מנותק קשר במשך ימים ארוכים. הדאגה בבית מורטת עצבים. במקביל, אחיה – בחור ישיבה שלא הסדיר את מעמדו החוקי – נעצר במהלך נסיעה שגרתית לבדיקת רישיונות. לא בהפגנה סוערת, לא בפרובוקציה, אלא באמצע החיים. באותה משפחה ממש: בן אחד בלבנון, ודודו מאחורי סורג ובריח.
ימים ספורים קודם לכן פגשתי משפחה אחרת. הבן הלוחם חגג את סיום מסע הכומתה שלו – רגע של גאווה יהודית וישראלית עצומה. אבל אחיו, בחור ישיבה, בחר שלא להגיע לטקס. לא מחוסר פרגון, אלא פשוט מתוך פחד ממשי להיעצר במחסום בדרך. אלו אינם סיפורי קצה; זהו שיקוף של מציאות הולכת ומתרחבת ברחוב החרדי.
בן אחד בבית המדרש, בן שני במדים. אצלנו בשיח הציבורי נוטים להציב את הערכים האלה כמשחק סכום אפס, חזית מול חזית. אבל בתוך הבתים הללו? הם חיים זה לצד זה.
חשוב לי להבהיר: לימוד התורה הוא ערך יסוד קיומי בחברה החרדית ובעם היהודי כולו. הדיון האמיתי אינו אמור להיות "תורה מול צבא", אלא על הדרך שבה מדינת ישראל בוחרת לנהוג במי שקמו ועשו מעשה.
אני לא מתיימרת לפתור ברגע את משבר הגיוס המורכב. אבל לצד המחלוקות הפוליטיות, אי אפשר להתחמק משאלה ערכית ופשוטה אחת: האם המדינה יודעת להוקיר את מי שבוחרים לשאת בנטל?
ככל שהמערכה מתארכת והמחירים מאמירים, גוברת החובה הציבורית לחזק באופן אקטיבי את המשרתים ואת משפחותיהם. לא מדובר בחיפוש דרכים להעניש את מי שאינו משרת, אלא בניהול נכון ומוסרי של סדרי העדיפויות בחלוקת המשאבים הציבוריים והטבות המס. כשהקופה הציבורית מוגבלת, זהו צו מוסרי שהעדפה ברורה תינתן למי שבחרו לתת מעצמם – בסדיר, במילואים או בשירות הלאומי.
בשטח, אני פוגשת צעירים חרדים מדהימים שבוחרים להתגייס למרות מחירים קהילתיים ומשפחתיים קורעי לב. אני פוגשת אימהות ורעיות גיבורות שחיות חודשים ארוכים בבדידות, בדאגה ובאי-ודאות קיומית. רבות מהן לא מבקשות יחס מועדף או פריבילגיות; הן רק רוצות להרגיש שמדינת ישראל רואה אותן. שהיא מכירה בבחירה שלהן.
האחריות של מקבלי ההחלטות אינה יכולה להסתכם בניסוח סעיפים משפטיים בחוק הגיוס. חובתם לבנות מדיניות אמיצה שמחזקת את המשרתים, מעניקה להם עדיפות כלכלית מוחשית, ומעבירה מסר חד-משמעי של הכרת תודה.
האם זה לבדו יפתור את משבר הגיוס החרדי? כנראה שלא. אבל זה ישדר את המסר החינוכי והערכי החשוב ביותר למשרתים עצמם, ולמי שיושבים כעת על הגדר ומתלבטים: במדינת ישראל יש משמעות עמוקה לשירות, יש שכר לנשיאה בנטל, והחברה יודעת להצדיע למי שבוחר לעשות מעשה.
הכותבת חווי ארנפלד, מייסדת עמותת "עושות חיל" (קהילת נשים חרדיות שבני משפחתן משרתים בצה"ל), פעילה בארגון "המתמרנות" (נשות המילואימניקים), אמא ללוחם, אשת מילואימניק, פעילה חברתית ומרצה.
תגובות
בעבר פוליטיקאים ידעו לשים את טובת המדינה מעל הכל, בדומה לימי בית שני שבהם הקיצוניות וההתבדלות הדתית החריבו את ירושלים מבפנים. כיום הממשלה הזו מעודדת השתמטות פושעת בזמן שחלק קטן מהציבור קורס תחת נטל המילואים בשתי חזיתות. הגיע הזמן להפסיק לפחד מהחרדים הקיצוניים ולהחזיר את השוויון לחוק המדינה!
אני חרד לביטחונה של מדינת ישראל, כל עוד נעצרים לומדי תורה (לא מדובר במי שאינו לומד) ומשפחותיהם נרדפות עד צוואר. כל גדולי ישראל, מכל הזרמים, זעקו, אל תגעו במשיחי( במי שתורתו אומנותו).