זה כבר אמור להיות ברור לכולם, מעבר לשקרים על מסכי הטלוויזיה או על דפי העיתון, או בהרצאות באקדמיה או בנאומי הרבה בהפגנות, ואם זה לא ברור, אבהיר: במדינת ישראל יש ציבור שמותר לו הכל: להשפיל את האזרח הקטן, לדרוס את החוק, לפרק את הצבא, לעשוק את המדינה, לאגור תקציבים, אדמה, כוח וסמכות. ומולו נאנק ציבור שאסור לו אפילו להרים את הראש.

איך אפשר עוד להסתכל על מדינת ישראל, ולהגיד באיזו שהיא מידה של רצינות שמדובר במדינה דמוקרטית בלי שיהיה מדובר בפאנץ' ליין לבדיחה, או אמירה הזויה של אדם מגוחך?

בישראל יש ציבור שמרעיף על עצמו תארים אין סוף, אם תשאלו אותם הכל על כתפיהם. הם הציבור "המשרת", הציבור "הנאור", הציבור "הליברלי", הציבור "היוצר". אבל האמת היא שמאז ומתמיד לציבור הזה מגיע באמת רק תואר אחד: הציבור הקובע.

כולנו יודעים באיזה ציבור מדובר, הוא בעל סוציולוגיה ואופי חברתי מובהק, מה שבאקדמיה הישראלית הוגדר בעבר "אחוסלים", לא לפני הרבה זמן הוא הוגדר כ"ישראל הראשונה", בלשונם הם מחמיאים לעצמם בשם "אליטה".

היום, הציבור הזה שבעבר נשען במעמדו על פאר התרומה למדינה והיה ממוביליה פשוט מעצמם שבאמת היה ציבור מוביל, הציבור הזה הפך לאסופה של עוללים זועמים. הם איבדו את הבכורה האמיתית, אינם תורמים יותר מכוחם באוכלוסייה והמדינה רחוקה מלהישען עליהם, אך הם עדיין אלו שקובעים הכל ושמותר להם הכל.

את קריירת הכתיבה שלי התחלתי במעקב צמוד אחרי המחאות לשחרור האסי, בהם אותו ציבור עתיק ועייף התנגש עם העוצמה הצעירה וחסרת התקדים של הפריפריה, וראיתי את האכזריות בה מוכן הציבור הזה לנקוט על מנת לשמר את מעמדו העליון ללא הצדקה.

ראיתי כיצד חברי קיבוץ מנקבים בסכין את צמיגיהם של אנשים שהגיעו להפגין למען גישה חופשית לנחל, כפי שהיא מובטחת על פי חוק, וראיתי כיצד המשטרה מותחת כתפיים וסוגרת את תיק החקירה כלא היה דבר.

ראיתי כיצד אנשי אותו ציבור הסיתו באופן גלוי לירות במפגינים,כיצד ניסו לדקור אותם או לתקוף אותם בכלי עבודה חקלאית, כיצד המוני מבוגרים מלאי שיער שיבה וזכויות יתר כולאים נערים בתוך גדרות הקיבוץ ומאיימים עליהם עד שנדרש חילוץ של כוחות סיור משטרתי.

ראיתי את כל זה עובר ללא השלכות, ללא אדם אחד שמועמד לדין, כיצד המשטרה סוגרת חקירות אפילו ללא עילה או הסבר וראיתי כיצד בתי המשפט משתמשים באקרובטיקה אינטלקטואלית של קרקסים על מנת לחצוב בדין נישה מיוחדת רק בשביל שהזכויות של כלל אזרחי מדינת ישראל לא יפריעו לשנת הצהריים או לדשא הירוק של אנשי הקיבוץ.

מצד שני ראיתי את החומרה בה נהגו במפגינים, ראיתי כיצד כל חצייה של הגבלות המשטרה גוררת מעצרים כוחניים ואלימים, ראיתי כיצד הביאו מכתזיות ופרשים בתור איום על אנשי המחאה שהייתה אולי המחאה הלא אלימה בהיסטוריה של ישראל, ראיתי כיצד חייהם של אנשים נהרסים תחת תביעות ההשתקה של אנשי הקיבוץ שלבתי המשפט לא היה שום עניין באקרובטיקה כדי לעזור להם.

אני רואה את אותו דבר היום, בכל פינה בארץ. אני רואה ציבור שבע, זקן, טרחן וקנטרני שרץ פרא כאש בשדות יבשים. אני רואה כיצד הקבוצה הכוחנית הזו הורסת כל חלקה טובה באין מפריע.

לאותה קבוצת ה"דווקא" מותר לחסום את איילון עם חמישה אנשים ואף לא אחד מהם יועמד לדין על כך, היא יכולה לאיים ולפעול באלימות פוליטית קשה, היא יכולה לצור על רשויות המדינה, היא יכולה פרק את הצבא ולשרוף את הכלכלה, וכל זה בלי אפילו אדם אחד מאחורי סורג ובריח.

וכעת אותו ציבור שוב מנפח את החזה ומחליט לכולם מה מותר ומה אסור, הם ישמרו לעצמם את על התפקידים המשתלמים בצה"ל, בבתי המשפט, באקדמיה ובשלל גופים נוספים, הם יעבירו תקציבים לבימה, לקאמרי ולרשות לשיוויון מגדרי ואז יפנו אצבע מאשימה כלפי ציבורים אחרים בטענה לג'ובים ועשיקת המדינה.

הגיעה העת להכיר בזה, יש ציבור בישראל שמתנהל כרודן ומפנטז באותה העת שהוא העבד. עושק את המדינה ומאשים אחרים באי הרמת האלונקה, מתיימר לייצר כשהוא בעצם שובר.

כל עוד הציבור הזה ימשיך לנהל את ישראל כמונרכיה ויחשוב את עצמו מדוכא, הכאוס ימשיך לשרור, כי אין דבר מסוכן יותר מאדם שאוחז בשוט ובטוח שהוא הקורבן.