בין עזה לירושלים מפרידים 80 ק"מ וכמה אלפי שנות אור

המרחק בין עזה לירושלים הוא 80 ק"מ אך כמו אלפי שנות אור בינינו. מרחק של שעה נסיעה מפריד בין עיר הבירה אל הפלוגה שלי שנפגשת בסמטאות עזה עם מציאות אחרת לחלוטין. הפער בין החיים המערביים שלנו לבין האוטונומיה הערבית הסמוכה מתבטא בדרכים רבות, אך בולט במיוחד באופן שבו תמונת אל אקצא מופיעה שוב ושוב על קירות הבתים בעזה.

זה לא ד"ש מירושלים, זאת קריאת ג'יהאד. הם מסתכלים על תמונת אל אקצא ורואים סיבה למלחמה ואנחנו מסתכלים על הר הבית ורואים את המקום ממנו יוצאת תורה לעולם, מקום אליו נוהרים מכל קצוות תבל, מקום של שלום.

שגרת המלחמה שוחקת אותנו, התרגלנו לכובד האפוד הקרמי ולחשש התמידי. אולם דווקא ימי הזיכרון והתקומה מפריחים בנו אויר חדש ומזכירים לנו עבור מה. ימי הזיכרון לשואה ולחללי צהל מזכירים לנו את חשיבותו של צבא חזק. ימי העצמאות וירושלים מזכירים לנו כי גם ברגעים החשוכים ביותר יש תקווה לניצחון מופתי על אויבינו.

בכל בית בעזה שאליו נכנסנו מצאנו בסלון תמונה של מסגד אל אקצא , ובעוד הם מתפללים לכיוון מכה אנו מחפשים בתוככי עזה שלוש פעמים ביום את כיוון ירושלים בכדי להתפלל לכיוון מקום הר המוריה, לכיוון אבן השתיה ששם הכול התחיל.

ואילו המוסלמים, אפילו כשהם עומדים בהר הבית בסמיכות כואבת לקודש הקודשים, הם מפנים אליו את אחוריהם ומתפללים לכיוון מכה. קשה להתעלם מהפער – התפילה שלנו היא לכיוון היעד. אנו מתפללים ממחסום כיסופים מתוך כיסופים לבית המקדש. זה היעד שלנו. ואילו אצלם כיוון התפילה הוא לא אל היעד אלא רק אל עוד תחנה בדרך.

הקוראן לא מזכיר את ירושלים אפילו פעם אחת בעוד שאצלנו ירושלים היא פסגת השאיפות, פסגת התגשמות חלומות של אבות אבותינו שהתפללו לירושלים בגרמניה, באתיופיה, בפרס, ברוסיה, ובתימן. כולם כיוונו את תפילתם וליבן אל עבר ירושלים.

החיבור ״אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני״ ובין ״כל פניות שאתה פונה לא יהיו אלא לימין״ הוא מהותי. כשחז״ל הדריכו אותנו לצעוד לימין הם לא ראו כיוונים גיאוגרפיים לנגד עיניהם אלא כיוון הליכה כללי, מבט אסטרטגי רחב על המציאות, הסתכלות ממעוף הציפור על ההיסטוריה של כולנו. ירושלים היא סמל, מקום ממנו אמור העם היהודי לשאת בשורה לא רק לעצמו אלא לעולם כולו אבל המסע לשם לא התחיל היום וגם לא ייגמר מחר וכדי לא לאבד את הדרך צריך תמיד להזכיר לעצמנו לאן אנחנו הולכים ולמה דווקא לשם.

שכחת ירושלים כמוה כשכחה של הדרך בה אנחנו הולכים ושל היעד אליו אנחנו מכוונים. אם יצא דבר מה טוב מהמלחמה הקשה הזו, זאת השאלה מי אנחנו ולאן אנחנו הולכים. אמנם אנו עוד בתחילתו של הבירור, אך התהליך החשוב הזה כבר החל ומכאן נוכל רק לצמוח.

בשנת 48 עוד היינו אוסף  פליטים בבליל שפות ומחתרות. רק ב-67 כשהיה צבא אחד זכינו גם להגיע להר הבית. רק יחד.

==

הרב יובל אהלי הוא חבר צוות ועורך תוכן בעמותת יסודות העוסקת בחינוך תורה ודמוקרטיה