מי שממהר להעניק לגדי איזנקוט את הקולות שהתפנו עם פרישתו של בני גנץ, מפספס כנראה את אחד הסיפורים המעניינים ביותר של מערכת הבחירות הנוכחית. דווקא יועז הנדל, האיש שאיזנקוט לא הסכים לצרף לרשימתו, עשוי להיות המרוויח הגדול מהפרישה שהוכרזה היום (שני).
אבל כדי להבין לאן הולכים הקולות של גנץ, צריך קודם להבין מדוע הוא התעקש להתמודד כמעט עד הרגע האחרון, למרות הסקרים שהציבו אותו בעקביות מתחת לאחוז החסימה.
גנץ באמת האמין שיש לו ציבור. זו לא הייתה רק סיסמת בחירות שנועדה להצדיק את המשך ההתמודדות. במחקרים הפנימיים שלו הוא ראה, לדבריו, פוטנציאל של יותר מחמישה מנדטים. הוא היה משוכנע שאם רק יצליח לשכנע את הבוחרים שיעבור את אחוז החסימה, הם יצביעו לו.
והאמת היא שלא מדובר בהערכה מופרכת לחלוטין. התדמית האישית של גנץ, בניגוד לאופן שבו ניסו לצייר אותו חלק מיריביו הפוליטיים, נותרה חיובית בעיני ציבור לא מבוטל. הוא לא נתפס אצל כל אותם מצביעים כאיש שמאל קיצוני, אלא כפוליטיקאי ממלכתי, מתון ואחראי, שמוכן לשבת עם אנשים משני צדי המפה הפוליטית.
יש בישראל ביקוש אמיתי למפלגה שחוצה גושים. ציבור שאינו רוצה להצביע מתוך נאמנות עיוורת לנתניהו או מתוך התנגדות מוחלטת אליו. אלא שבכל מערכת בחירות מחדש, שני המחנות הגדולים עושים כמעט הכול כדי לחסל את האפשרות הזאת. מי שלא מתחייב לאחד הגושים הופך מיד לחשוד בעיני שניהם.
גנץ האמין שהביקוש הזה יצליח להתגבר על הפחד מאחוז החסימה. היום התברר שגם הוא הבין שהפחד חזק יותר. הוא לא רצה לסיים את הקריירה הפוליטית שלו כשהוא חתום על אובדן קולות שעשוי להכריע את מערכת הבחירות.
הנדל: מחיה פצועה למרוויח הגדול
כאן נכנס לתמונה יועז הנדל. רק לפני כחודש וחצי הוא נראה כמו חיה פצועה בזירה הפוליטית. חילי טרופר, האיש שעמו ניסה להקים מסגרת פוליטית חדשה, נטש את השותפות ועבר לגדי איזנקוט. אלא שאיזנקוט לא הסכים בשום אופן לקחת גם את הנדל.
לאיזנקוט היו סיבות משלו. מעבריו הרבים של הנדל בין מסגרות פוליטיות לא תרמו לתדמית היציבות שלו, ובסביבת איזנקוט היה גם חשש מחוסר נאמנות ומאפשרות שהנדל יתפלג בעתיד. הנדל, מצדו, נותר מחוץ לחיבור ועם לא מעט משקעים כלפי מי שהעדיף לקחת את טרופר בלעדיו.
בסופו של דבר הוא מצא שותף מפתיע: פרופ' ירון זליכה. לזליכה כבר היה בסיס מצביעים משלו, בעיקר סביב האג'נדה הכלכלית, והחיבור בין השניים הוצג בתחילה כבלוק טכני שנועד להבטיח את מעבר אחוז החסימה.
אלא שבחודש האחרון התרחש תהליך מעניין. מה שנולד כשותפות של אינטרסים אלקטורליים הפך בהדרגה לשותפות פוליטית של ממש, עם מסרים משותפים, פעילות משותפת וזהות ציבורית מגובשת הרבה יותר.
זליכה, שבמערכות הבחירות הקודמות התמקד כמעט לחלוטין בכלכלה וביוקר המחיה, מדבר היום בלהט גם על גיוס חרדים ושוויון בנטל. הנדל, מצדו, אימץ את המאבק ביוקר המחיה כחלק מרכזי מהמסר שלו. השניים כבר אינם מסתפקים בניסיון לעבור יחד את אחוז החסימה, אלא מציגים עצמם כשותפים לדרך.
וכעת, אחרי פרישתו של גלעד ארדן לפני כחודש וחצי ופרישתו של גנץ היום, הם נותרו הכתובת הפוליטית הבולטת ביותר עבור מצביעים המחפשים מפלגה שאינה משתייכת באופן אוטומטי לאחד הגושים.
להערכתי, סביב 60 אחוזים מהמצביעים הפוטנציאליים של גנץ עשויים למצוא את עצמם אצל הנדל וזליכה. זו כמובן הערכה פוליטית ולא נתון מוכח של סקר, אבל היא נשענת על הדמיון בין קהלי היעד ועל העובדה שגנץ והנדל ביקשו להציע פתרון דומה לבעיה הפוליטית של ישראל.
וזו בדיוק הסיבה שפרישת גנץ אינה בהכרח בשורה טובה לאיזנקוט.
ברמת הגושים, איזנקוט יכול להיות מרוצה. הסיכון לאובדן קולות של מצביעים המתנגדים להמשך שלטון נתניהו קטן. אבל ברמה האישית והפוליטית, התחזקותו של הנדל עשויה דווקא לסבך אותו.
הנדל אינו נמצא בכיס של איזנקוט. הוא פגוע מהאופן שבו הסתיים ניסיון החיבור ביניהם, וכבר הבהיר שלא יתחייב אוטומטית לממשלה בראשותו. גם זליכה אינו מאוהדיו הגדולים של איזנקוט. הוא מותח עליו ביקורת חריפה, בין היתר סביב קשריו עם בעלי הון והערבויות שגויסו למימון מפלגתו.
אם הנדל וזליכה יתחזקו משמעותית בעקבות פרישת גנץ, הם עשויים להגיע לכנסת ככוח עצמאי שאיזנקוט יצטרך לנהל איתו משא ומתן, ולא כעוד כמה מנדטים שמונחים בכיסו.
יש כאן גם אירוניה פוליטית לא קטנה: האיש שאיזנקוט לא רצה לידו ברשימה עשוי להיות האיש שיקבע אחרי הבחירות את יכולתו להרכיב ממשלה.
גם וינטר עשוי להרוויח, אבל בליכוד כבר מריחים חולשה
הנדל אינו המרוויח היחיד מהפרישה. גם עופר וינטר עשוי ליהנות ממנה, אם כי בהיקף קטן יותר.
בתוך ציבור המצביעים הפוטנציאלי של גנץ נמצאים גם אנשי ימין מובהקים, חלקם מצביעי איילת שקד לשעבר, שאינם מעוניינים לראות את בנימין נתניהו ממשיך בתפקידו. מבחינה אידיאולוגית, הם רחוקים מאוד מהשמאל, אבל גם אינם מרגישים בבית בליכוד הנוכחי. גנץ, עם התדמית הממלכתית שלו, סיפק להם מעין מקלט פוליטי.
כעת, כשהוא מפנה את הזירה, וינטר עשוי לנסות לקלוט לפחות חלק מאותו ציבור.
אלא שווינטר עצמו נמצא בימים לא פשוטים. בסקר כאן 11 שפורסם אמש הוא כבר לא עבר את אחוז החסימה, לאחר שבסקרים קודמים הצליח להיכנס לכנסת. בסקר חדשות 13 מיום רביעי שעבר, לעומת זאת, הוא עדיין קיבל ארבעה מנדטים.
היום וינטר ביטל ראיונות שתוכננו לו. בלשכתו הסבירו כי הוא אינו חש בטוב, אבל גם בזירה הפוליטית מורגשת מתיחות סביב המשך התמודדותו.
גורם בליכוד שעמו שוחחתי מתאר תחושה שבמפלגת השלטון מתחילים לזהות נקודות לחץ נוספות על וינטר, ומעריכים שייתכן שגם הוא מתחיל להפנים שהמשך המרוץ עלול להסתיים באובדן קולות ימין. אין בכך כדי לקבוע שווינטר בדרך לפרישה, אבל שמונה ימים לפני הבחירות, כשכל עשירית אחוז עשויה להכריע, הלחצים עליו צפויים רק להתגבר.
גנץ פרש, אבל האם כחול לבן פרשה?
בתוך כל העיסוק במרוויחים ובמפסידים, יש שאלה אחת שעוד לא קיבלה תשובה ברורה: מה יעלה בגורלה של רשימת כחול לבן עצמה?
כדאי לשים לב לניסוח הודעתו של גנץ. הוא הודיע כי לא יתמודד בבחירות הקרובות, אבל לא הודיע במפורש שכל רשימת כחול לבן פורשת מהמרוץ.
ההבחנה הזאת עשויה להיות משמעותית. עליזה בלוך, רועי קונקול, פנינה תמנו־שטה ושאר חברי הרשימה הגיעו למערכת הבחירות הזאת מתוך רצון אמיתי להשתלב בכנסת הבאה. חלקם עברו דרך פוליטית לא קצרה כדי להגיע לרשימה, וכעת, שמונה ימים לפני הבחירות, הם מוצאים עצמם בלי ודאות לגבי עתידם.
לפי חוק הבחירות, מועמד יכול להגיש את התפטרותו מרשימת מועמדים גם בשלב הזה. אבל פרישה אישית של גנץ אינה מספקת כשלעצמה תשובה לשאלה מה יקרה לרשימה כולה ולפתק שלה בקלפי.
האם כל חברי הרשימה יתפטרו? האם מי מהם יבקש להמשיך את ההתמודדות? האם אנחנו צפויים לעוד מהלך פוליטי מפתיע בימים שנותרו? אלה שאלות שעוד יצטרכו לקבל מענה.
המרוץ הסתיים, הקריירה הממלכתית לא בהכרח
ולבסוף, בני גנץ עצמו.
אפשר לחלוק על החלטותיו, אפשר לבקר בחריפות את כניסותיו לממשלות נתניהו, ואפשר גם לטעון שלא הצליח להפוך את ההון הציבורי הגדול שהיה לו לכוח פוליטי יציב. אבל קשה להתעלם מכך שגנץ מסיים את המרוץ כשגם לא מעט מיריביו מימין ומשמאל רוחשים לו הערכה אישית.
הוא עשה טעויות פוליטיות, לעתים קשות, אבל לא השחית את עצמו במרדף אחרי הכיסא. הוא הצליח לשמור על תדמית של אדם ממלכתי, שאינו רואה בכל מי שחושב אחרת אויב. דווקא במערכת פוליטית שהפכה את השנאה ההדדית לשיטת עבודה, מדובר בתכונה שאינה מובנת מאליה.
יש כבר מי שמדברים על האפשרות שגנץ יכוון לנשיאות המדינה ב־2028. זו בהחלט אפשרות מעניינת, גם אם מוקדם לקבוע שזהו הכיוון שאליו הוא הולך.
יהיה מסקרן לא פחות לראות כיצד ינהג בו נתניהו כעת, כשגנץ אינו מתמודד מולו. האם ראש הממשלה ינסה להציע לו תפקיד ממלכתי או ציבורי? האם גנץ יסכים לקבל תפקיד כזה? או שמא יעדיף להתרחק מהמערכת הפוליטית עד להזדמנות הבאה?
כך או כך, גנץ אולי מפנה היום את מקומו מהמרוץ לכנסת, אבל הוא לא בהכרח נפרד מהחיים הציבוריים.
ובינתיים, בעוד כולם עוסקים בשאלה מי הפסיד מפרישתו של גנץ, כדאי להסתכל דווקא על יועז הנדל. האיש שרק לפני חודש וחצי נותר מחוץ לאיחוד הפוליטי הגדול, עשוי לגלות בעוד שמונה ימים שדווקא הדחייה הזאת הייתה הדבר הטוב ביותר שקרה לו במערכת הבחירות.
גדי איזנקוט, תתעורר כבר כי וינטר הוא טירון פוליטי שמסכן את שלטון הימין!!