פרשת שבוע

מי שמנתח את האידאולוגיה של האדם לפי הנימוקים שהוא מעלה, טועה, ומחפש מתחת לפנס. אל תקשיבו לנימוקים שהאדם מעלה – הוא משקר. הקשיבו למעשיו.

אחרי שבשבת הקודמת 'מעייני הישועה' התחפש ל'עולם קטן', בשבת הזו 'מעט מן האור' יודפס בעיצוב חדש ויכלול כתבות מגזין, תחקירים ומדורים חדשים.

כדרכו של עם ישראל, עם תחילת ההליכה מתחילות התלונות. אבל משה רבנו כמנהיג אחראי, אבהי, מתפלל לקב"ה שיסלח לעם ישראל. עד שמגיע המקרה שבו הדרישות הם כל כך לא בתחום ההשגה של משה רבינו, עד שגם מנהיג כמוהו אומר "איני יכול עוד".

התעלותו של הנזיר, היא לתקופה קצרה, תקופה בה יתעלה הנוזר, ושאת התעלות זו יפיץ לבני משפחתו ולסביבתו הקרובה. בבקשה זו בעצם מנסה הנזיר להתקרב לדרגת הכהן, שנפגש עם הקודש בבית המקדש שבועיים בשנה, ומפיץ את ההשגות אליהן הגיע בין שכניו ואנשי עירו. אז מי מהם גדול יותר?

סידור המחנות סביב המשכן, אינו עניין של מה בכך, אלא הוא מייצג גם את ההיררכיה בתוך עם ישראל. סדר זה יחזור גם בהתנחלות בתוך ארץ ישראל, עם שינויים כאלו ואחרים. מצד אחד נמצאים בניה של רחל ומהצד השני נמצאים בניה של לאה, כששאלת השאלות היא מי ינהיג את עם ישראל.

אחרי המהפכה הצרפתית ומלחמת האזרחים האמריקאית כשהרעיונות הליברליים והדמוקרטיים שולטים בעולם, מתחזקת השאלה, האם עבדות היא מוסרית? אנחנו יודעים, שהתורה היא תורת חיים וחוקיה הינם רלוונטיים לכל תקופה. האם גם היום, יש מקום לעבדות? הרב קוק נשאל, והשיב שהמצווה רלוונטית גם לימינו.

נדב ואביהוא היו מודל שונה של מנהיגים, שהאנוכיות והדאגה לקידום האישי שלהם היתה בראש מעיינם, גם במחיר רמיסת מי שעומד בדרכם. כשהסתכלו קדימה וראו את שני הזקנים ההולכים לפניהם היה ברור להם שהם פשוט מפריעים וחוסמים בפניהם את דרכם אל השררה, ולכן אצה להם הדרך להפטר מהם.

ספר ויקרא, העוסק בקרבנות, איננו פותח בקרבנות חטאת או אשם, שמטרתם לכפר על חטאיו של היהודי. ספר ויקרא מתחיל בראש ובראשונה בקרבנות תודה. היחס הראשוני צריך להיות יחס של הודאה. אנו לא נותנים לקב"ה קרבן, כדי לקבל ממנו בחזרה, אלא אנו מקבלים ממנו כדי לתת.

התורה מקדימה את איסור השבת, לפני בניית המשכן, כדי להגיד ששלבי הכנת הקודש, הם עדיין לא הקודש עצמו. אל יחשוב אדם, שאם הוא פועל למען הקודש, שהוא כבר הגיע למדרגת השיא של הקודש. יש להפריד בין שלב הבנייה לבין השלב השלם, שבו הקודש כבר מופיע בעולם.

כשאנו מתבוננים בדברי התורה וכמו שפירשו אותם חז"ל אנו רואים שהתורה הציבה את המלאכה לא כדבר של בדיעבד אלא כמשימה של לכתחילה. קדושתה של העדה היא לא בלימוד התורה בלבד אלא בשילוב לימוד התורה ועבודת ה' שלהם עם המלאכה.

בפעם הראשונה שניתנו הלוחות, הם ניתנו בגילוי שכינה, בקולות וברקים ובפומביות מוחצנת. בפעם השנייה הם כבר ניתנו למשה לבדו. בעקבות פירושו של הרי"ד סולובייצ'יק על הפרשה.

פרשת כי תשא מתארת את אחד המקרים העגומים ביותר בתולדות עם ישראל, מעשה העגל. מקרה זו השפיע בצורה עמוקה וארוכה על המשך ההיסטוריה של עם ישראל ושל העולם כולו. ואיך כל זה קשור להסכמי השלום בינינו לבין הפלסטינים?

כלל גדול הורה הקב"ה למשה רבנו כיצד על מנהיג ישראלי לנהוג: כשיש חרון אף אפילו משמים על עם ישראל, אל לו למנהיג לעמוד לצד המחייבים ומקטרגים על ישראל, אפילו יהיה זה הקב"ה בכבודו ובעצמו, אלא חייב הוא לעמוד לצד ישראל וללמד עליהם זכות, כי זהו רצונו של מקום ב"ה.

אם הארון אכן מסמל את התורה שיש לה נגישות לכולם, וכל אחד יכול לטלה? מדוע שמו אותו במקום שלאף אחד כמעט אין גישה אליו?

במבט ראשון נראה כאילו אין סדר למצוות הכתובות בפרשת משפטים, ושומדובר ברשימה מבולבלת של נושאים בעלי כותרת אחת: איך לא להזיק לאדם אחר. אלא שמבט מעמיק יותר בדינים המופיעים בפרשה מגלה לנו את הסדר הנכון אותו מכתיבה התורה ויש עבירות שהן חמורות יותר מרצח.

פעמיים הדגישה התורה את החובה לעזור למי שנמצא במצוקה ולהשתתף עמו בהצלת רכושו. יסוד חשוב של חסד כרוך בפסוקים אלו, ואדם נמצא למד שלא רק לאחיו הוא מצווה לעזור אלא גם לשונאו .

פרשת משפטים פורשת בפנינו את הדרישה החשובה ביותר לאחר מתן תורה – הקמת חברה מוסרית וצודקת, חברה אשר לא תאפשר לעיוותם מוסריים להתקיים במסגרת החוק היבש.

גם מערכת משפטית המכילה את החוקים והדינים המושלמים ביותר, אינה עדיין הערובה הבטוחה להשלטת חיי הצדק בפועל בחיים, כי נוסף לחוקים ופסקי הדין ישנם מרכיבים נוספים שהם חיוניים להבטחה שהמשפט יהיה לא רק אמיתי וצודק אלא גם נכון ומועיל.

ליתרו חותנו של משה ולאברהם אבינו, לכאורה לשניהם היה מסלול חיים דומה, שניהם נולדו בסביבה אלילית ושניהם הכירו לבסוף את בורא העולם. למה אנחנו מעדיפים את אברהם על פני יתרו?

מי שרוצה לעלות בהר, מסביר הקוצקער, יזהר מלנגוע רק בקצהו, דהיינו באופן חלקי. אסור בעבודת השם להסתפק במקצת. אדם חייב ללכת את כל הדרך ולא להסתפק בחלק ממנה.