דעות

הרבנות ראשית מייצגת כעת את הציבור החרדי ולא מייצגת את העם. קבוצת רבנים מפלג מסוים שהשמיצו והכפישו והובילו למחלוקת ולפילוג בקרב הצינות הדתית, לא יכולה לנקות עצמה מאשמה

החרדים ניצחו בקרב על הרבנות הראשית כי הם טובים יותר בדילים פוליטיים מכוערים גם בנושאים של תורה ויראת שמיים. הם מנצחים כי רק הם ורבניהם מסוגלים לטנף את השיח ואנחנו לא

תדע לך הרב קוק, הבניין שבנית, הרבנות הראשית לישראל, שהיה אמור להיות כל כך כללי הפך למפלג, מפצל, מפריד ומחלק. כל אחד מנסה לאחוז בו ולתפוס ממנו נתח לעצמו

ארבעה "בנים של" מתמודדים לרבנות הראשית. מאיפה זה מגיע? על התחתית החדשה אליה הגיע מפלגת ש"ס ואיך הפכה השמיטה לעיקר של מערכת הבחירות לרבנות

החור השחור הזה שנקרא העם הפלסטיני מהווה מבחינה זו פצע מדמם חסר יכולת ריפוי. אולי נעביר את האחריות על התושבים לממלכת ירדן?

הסיפור של בני בנימין מתמקד ברגע של ההארה, של הסרת המחסום. הוא מתעד את הרגע שמשחרר את חיי הרווקות מן הגדר המפרידה בין שני הקהלים, הנשואים ובעלי המשפחות ואלו שאינם נשואים

מיכאל בן ארי לא מתרשם מדרישת בנט למשאל עם ודורש מהבית היהודי לומר: או ריבונות ביו"ש ובנייה ללא הגבלה או שאין תקציב. הם חייבים לומר שהם מסרבים להיות שוב התליינים של עצמם

"לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים". כבר התלמוד תמה על החיבור בין שני הימים: מילא יום הכפורים, יש בו סליחה ומחילה וניתנו בו הלוחות השניות המבטאות את מחילת הקב"ה על חטא העגל, אבל מה קרה בט"ו באב שהופך אותו ליום טוב, ועוד אחד המיוחדים שבשנה?

הרב עובדיה יוסף מבזה אותנו ואנחנו מתמוגגים. המנהיג הרוחני של ש"ס אמנם אמר אתמול כי צריך לאהוב את כל הסרוגים, אבל הוסיף הבהרה המאשרת כי הכינוי עמלק מופנה "רק" לשרים ולחברי הכנסת של מפלגת הבית היהודי. ממה אנחנו כל כך מרוצים?

פרשת דברים מדברת רק על ארץ ישראל וכל ההסתכלות שלה היא לאומית, לעומת פרשת ואתחנן, שמדברת על עניינים דתיים. שתי הפרשות מלמדות אותנו על השלבים השונים שיש בגאולה. אחרי שבונים את הקומה הלאומית, בניין החול של הארץ, ואחרי שהארץ בנויה צריך להוסיף עליו את קומת הקודש.

בעקבות מכתבו הגלוי של שי מייבסקי לנפתלי בנט בנושא הבחירות המקדימות בסניף פתח תקווה, מגיב יו"ר פלטיאל אייזנטל על הדברים צריך לקבל הכרעות דמוקרטיות

נפתלי, אח שלנו! ככה לא מתנהגים בכלל ובפרט לא במשפחה. היכן היא הפוליטיקה החדשה שהובטחה, היכן הוא אותו משהו חדש שחיכינו כי יתחיל? איך נתת יד לדילים בסניף בפתח תקוה?

בטקסים לציון פשע ההתנתקות רואים רק אנשים דתיים. מילא ה'חרדים' בחוץ, שהרי הם הכשירו את ההתנתקות תמורת תקציבים ל'עולם התורה', אך איפה הציונים החילוניים? למה לא רואים אותם?

ההתנתקות היא שיעור חשוב בדברי ימיה של המדינה היהודית. היא שיעור וסמל ללקונה בדמוקרטיה הישראלית אותה הרס במו ידיו אריאל שרון לקול מצהלות האנשים שהיו אמורים לשמור עליה

הרב יובל שרלו כותב הערב כי למרות המחלוקות הגדולות בינו ובין הרב שמואל אליהו, אסור לגורמים משפטיים לפסול את מועמדותו לרבנות הראשית: "לא היועץ המשפטי לממשלה הוא שיקבע מי יהיה הרב הראשי לישראל, כמו גם תפקידים רבים אחרים במדינה"

הרבנים שרואים את ההשפלה בהשלכת בר קמצא מהסעודה שותקים, כי הם היו תלויים באותו בעל סעודה. אם אותם רבנים היו פותחים את הפה כדי להעיר לו, הוא היה מפסיק להם את התקצוב לישיבות ולכוללים. ברבנים כאלה ש"יודעים" מתי לשתוק ומתי לא להעיר תולה התלמוד את האשם בחורבן.

הבה נקדיש לעצמנו ביום הקשה והעצוב הזה בו נחרבה המדינה היהודית לפחות מספר רגעים של אהבה אמיתית לזולת. הבה ליום אחד נניח את השנאה ונעסוק בדבק הלאומי הפנימי שמחבר אותנו לעם אחד

האבלות מזככת אותנו, היא מזכירה לנו לאן עלינו לשאוף, וממילא ממלאת אותנו בהשתוקקות לפעול במרץ לקראת עתיד טוב יותר. הרב רונן נויבירט בעקבות השפת אמת על האבלות שמביאה שמחה

ההשתוקקות לבניין המקדש מנתקת אותנו מתנחומי ההבל שאנו מתפתים להם, ומעמידה אותנו על מבט האמת, שכל תענוגות העולם אינן אלא הבל, ורק בבניין הקודש והמקדש ננוחם

יותר ויותר אנשים גם מקרב הציבור הדתי הופכים מתוך כוונות סופר טובות את "בליל זה יבכיון בני" ל"בליל זה יפטפטו סימפוזיוני". יוסי לונדין מבקש בתשעה באב לשבת על הארץ, לקונן ולחשוב מה אנחנו עושים כדי לבנות מקדש, כדי להשיב שכינה, כדי להחזיר את עם ישראל ואת העולם כולו לעוצמתם ולתפקידם המקורי