דעות

הרב שלמה אבינר לא מתרגש מהחרמתו על ידי הרמטכ"ל, רב אלוף גדי איזנקוט, ואומר כי זה דווקא מעיד על תופעה חיובית: "אם סותמים לאדם את הפה, זה סימן שאין דבר ישר והגיוני לענות לו"

עשרת הדברות מחולקים לחמישה דיברות ראשונים העוסקים במצוות שבין אדם למקום, וחמישה אחרונים במצוות שבין אדם לחברו. אז מדוע מצוות כיבוד אב ואם נמצאת בחמישה הראשונים?

בהתנהלות הציבורית שלנו פעמים רבות אנחנו מתמקדים בנושא מסוים, כשלפתחנו ממתינות משימות רבות נוספות, ומאחר ואנו רוצים לעשות את הנושא הקרוב ללבנו בצורה היותר מושלמת, יש ואין אנו רגישים מספיק לשלמותם של יתר הנושאים

במדינת ישראל מותר לכפור בכל דבר, חוץ מבשואה. היא כנראה יסוד היסודות ועמוד החכמה. איתי אליצור מזכיר: "אנחנו לא זקוקים לשואה בתור עיקר אמונה כדי להצדיק את ישיבתנו כאן. ואם מישהו רוצה להכחיש – שיהיה לו לבריאות"

בכנס מיוחד שהתקיים בשבוע שעבר בכנסת למנהלי החמ"ד, הופתעתי לראות שמבין הרבה חברי כנסת שילדיהם נמצאים בממ"דים רגילים (ניפרדים או מעורבים, פתוחים או שמרנים), האירוע התקיים דווקא תחת חסותו של ח"כ אחד בלבד, חה"כ בצלאל סמוטריץ', שמסמל במידה מסויימת את בעיית הפיצולים הכל כך מרכזית

"האדם כמו ציפור" חייב להשיק כל הזמן כנפיים. גם כשיש רגעים מלאי אמונה ושירה פנימית הנובעת מהלב, צריך לעמול קשה, שההתרגשות לא תפוג בחיי היומיום. צריך להתחנך לקחת את הרגעים הגדולים ולהעבירם למציאות החיים

כאשר היחיד כפרט או העם בכללו נמצאים במצב מוסרי נעלה, שהאמונה בבורא עולם וקיום המצוות הם דבר המובן מאליו, וכשאדם זכה להיות במעלה רוחנית כזו אין הוא צריך להנהגה ניסית

הקמפיין הנבזי של ארגוני השמאל להשארת המסתננים הלוקה בזילות שואה לא נתקל בשום עמדת נגד בתוך המחנה. חבל שהמגזר הסרוג לא יודע להתייצב מאחורי רעיון, וחייב לחבל לעצמו

כאשר בחור קולט מסר שהוא העיקר, שהמדינה היא העיקר, הוא תופס את התורה כגורם שמטרתו לשפר את חייו. הוא מפנים שבעצם העיקר זה המדינה והתורה היא הגורם העיקרי לחיי חברה טובים ולמדינה מתוקנת. ממילא כאשר הוא מרגיש שהתורה מעיקה עליו הוא יזיז אותה הצידה

כך נמשכים הדברים וכל פעם שאנו מסרבים לשתף פעולה עם התכנית האלוקית, אז מקשיחה ההשגחה העליונה את לב אויבנו להפר את עצתם, ואנחנו נאלצים להיות נאמנים למהלך האלוקי שדיבר טוב על ישראל

למה הגיעו יותר חרדים מדתיים? לא משנה. את התהליך התחיל הציבור הדתי לאומי, אליו הצטרף רוב העם – חרדים וחילונים. רוב הציבור היהודי בישראל תומך בהתיישבות. זה כישלון?! אני רואה כאן הצלחה!

פילוח נתונים האוכלוסין ביו"ש מלמד כי מה שעשתה הציונות הדתית במאמץ מרוכז במשך ארבעים שנה, הצליחו החרדים להשלים בחצי מהזמן. במקום לבנות וילות הם בנו בנייני דירות לגובה

אנו עדים להתערבות לא ראויה מטעם הצבא בחינוך הבנות, בניסיון לשכנע ולשדל את הבנות הדתיות, כבר מגיל צעיר, במכתבים והזמנות, להתגייס לצבא, במקום לשירות הלאומי, וזאת בניגוד לעמדת רוב מניין ובניין של הפוסקים שאין לבת לשרת בצבא

סמוך ליציאתם ממצרים, בני ישראל הצטוו על המצווה הראשונה – מצוות קידוש החודש ציווי זה עורר מספר שאלות בקרב הפרשנים. הרב אברהם ליפשיץ מציע מספר תשובות

אנחנו ממאנים להיות שותפים לפירוק העוצמה והאחדות היהודית מבפנים. למרות אהבתנו הגדולה למדינה ולצה"ל, לא נסכים לכפייה חילונית אנטי מוסרית, ודאי בשעה שהמערכת כופה עלינו נורמות שנוגדות את התורה הקדושה ואפילו את המוסר האנושי

לפני כשבועיים התרעתי על חוסר עירנותו הפוליטית של הציבור הציוני דתי בירושלים, ועל ההשלכות שהוא עלול לגרור בעקבותיו. דומני שקריאת ההשכמה הזו נכונה גם להתרחשויות האחרונות אם כי יש לדייק אף בעניינם

אמש פרסם נשיא ארה"ב דונלד טראמפ את רשימת הזוכים ב"פרסי הפייק ניוז". לכאורה זהו עוד גימיק- אך בפועל זהו אחד המפעלים החשובים של הנשיא. מנחם שגב בעקבות מתקפת הנשיא על התקשורת האמריקנית

הוא בעצמו סבל בשנותיו האחרונות מסרטן. נתנו לו בנס עוד שנתיים חיים, מתנה לו ומתנה לנו. הוא עלה למרומים, אך כל הדברים החשובים, כל האורה שהוא הפיץ באומה, ממשיכים לרוץ עדי עד

זמן ה'ביחד' נעשה יותר ויותר מאיים,  ובצדק. היעדר יחס ושיח מתעניין מגדיל פערים בין בני אדם, וההתעסקות במסכים השונים נעשית מרחב מוגן לבריחה וחוסר התמודדות. אבל דווקא אותה שיחה בלתי אמצעית, בקשר העיניים, הבעות הפנים, ההתחככות, היא הפתרון והגשר לשבירת המתח ולחיבור