בין אם נדבר על החרם שהטיל פעיל השמאל תומר פרסיקו על ידידו יואב שורק, ותחושת ההשפלה שנגעה ברבות מהעוקבים במגזר, ובין אם נתייחס לסוגיית התבטאות הרבנים בנושאי השירות המשותף, אני חושב שאפשר לחלץ מכאן יסוד דומה: מדובר באנשים שממוקמים בדרג גבוה שמשום מה חושש מהנהגה.

אנחנו לא צריכים להיות מושלמים. אני חושב שזו אמירה שצריכה להדהד אצל בני הציונות הדתית, בשביל להנהיג. המצוינות האידיאליסטית עליה גדלים בני המגזר, ואני שומע זאת רבות במהלך שיחות והדרכות שלי מולם, גורמת להם להירתע מלהיות בראש החוד היוזם והמנהיג. ההשלכה הברורה של זה, היא כפיפות בפני בני אור כלשהם, יהיו אשר יהיו.

הבהלה סביב התבטאות הרבנים (שאפשר לא להסכים איתה) מראה עד כמה הפחד הפנימי, ההיסוס להיתפס כחשוך, כנבער, כחריג מכה בנו. בדיוק באותה מידה, עד כמה קל לכתוב פוסט ולחזור בו במהירות הבזק. ושימו לב, פעמיים מדובר באנשי 'קו החזית' של המגזר, בין הפוליטית ובין העיתונאית.

תטעו, תשגו, אל תחפשו להרשים, להיות נאהבים, ולהתקבל כל הזמן. מנהיג צריך קודם כל לדעת ללכת לבד, לפני שהוא סוחף אחריו מגזר שלם, לא כל שכן מגזרים.

אני פחות מתעסק בתוכן, כיוון שעליו בהחלט אפשר לחלוק, אלא על הסגנון, על ההלך הנפשי. הרקע החילוני שלי, יכול ללמד משהו את בני המגזר – אם תרגישו שאתם ראויים, אתם תהיו ראויים.

התביעה המתמידה מהימין לשלוט, לא תיושם אם היא לא תיושם בתוכנו. אנחנו צריכים להיות ראויים בעיני עצמנו להנהגה. בשביל זה איננו צריכים להיות מושלמים, ואל לנו לראות באחרים פריצים-מושלמים. ההיפך, אנחנו צריכים לרצות להיות טובים, לרצות להיות משפיעים, ולהאמין ביכולתינו, במנהיגנו ובהנהגתנו.

הכותב הוא יוסף שפייזר, 35, אקטיביסט ירושלמי. דוקטורנט, מורה דרך, בעל רשת חנויות בעבר