הרב בזק: התכונה שהכי ריגשה אותי אצל רבנו

בדקות אלו קשה לאפיין את מרחב אישיותו של מורנו הגדול הרב אהרן ליכטנשטיין זצ"ל. אוכל רק לכתוב כמה מילים על התכונה האחת שריגשה אותי יותר מכול ברבנו לאורך כל הדרך.

מן המפורסמות הוא שמורנו היה תלמיד חכם עצום בכל חלקי התורה, שהיקף ידיעותיו היה חלק בלתי נפרד מדרך הלימוד השיטתית שאותה הנחיל לאלפי תלמידיו. ידוע גם שמורנו היה גם בעל השכלה כללית רחבה, והשקפת עולמו שהועברה בין היתר בשיחותיו ובספריו כללה ציטוטים רבים מאנשי הגות וספרות כללית, שהרחיבו את מבטם של תלמידיו.

ולא פחות משהיה גדול בתורה ובדעת, רבנו היה איש מוסר וצדק שקשה לראות כמותם בעולם. הוא נטל על עצמו שיעורים רבים בכל שבוע, ודרש מעצמו גם בשעות קשות לעמוד בכל המחויבויות שקיבל עליו. פעמיים נכחתי בשיעוריו שאליהם הגיע מערש הדווי של הוריו, כשבאמצעם של השיעורים נקרא בדחיפות לשוב אליהם.

אך בעיני מעל הכול בלטה ברבנו מידת הצניעות. כל כמה שאישיותו התורנית הייתה עצומה, לא ניתן לשער עד כמה הוא נהג כבוד בכל אדם ולא נטל שררה לעצמו מעולם. מתוך הסיפורים המתרוצצים במוחי ברגעים עצובים אלו אני נזכר כיצד היה מקפיד בימים ההם לפתוח קודם את דלת המכונית לתלמיד שנסע עמו טרמפ לירושלים ורק אחר כך לפתוח את הדלת לעצמו, וכיצד כאשר נסע בעצמו בטרמפ עם זוג נשוי הוא לא היה מוכן לשבת מקדימה אלא הקפיד לתת לבני הזוג לשבת שם. לפני כל שיעור כללי שהיה אמור להעביר הוא היה ניגש אלינו ושואל: "חשבתי להעביר על הנושא הזה. האם זה בסדר מבחינתך?".

וכנראה משום כך, יותר מכל רגש אחר שחשו תלמידיו כלפיו – הערכה, הערצה, כבוד, יראה – הם חשו תמיד, כולם כאחד – אהבה גדולה ועצומה, לאחד מענקי הרוח והמידות שהיו בעם ישראל בדורות האחרונים.

רבנו האהוב, כל חייך לא נתת לעצמך מנוחה. כעת, לך בשלום ותנוח בשלום על משכבך, תוך תחושת סיפוק על אהבת התורה, על דרך הלימוד ועל השקפת העולם שהנחלת לתלמידיך ולעם ישראל כולו, ועל הדמות הערכית, המוסרית והצנועה שתעמוד לנגד עינינו בכל עת ובכל שעה.