בחדשות זה נשמע נהדר. "המשק חוזר לפעילות", "העובדים נקראים למשרדים". המילים האלו עוברות חלק בגרון של מי שמקבל את ההחלטות בחדרים ממוזגים, אבל אצלי בסלון הן נחנקות בין ערימת קוביות לבקבוק חצי ריק.
אני אמא לילד בן שנתיים. בגיל הזה, "שגרה" היא לא מושג מופשט – היא הצורך הבסיסי במסגרת, בגננת, בחברים. אבל כשהמדינה מחליטה שהגיע הזמן לעבוד ושוכחת לפתוח את הגנים, היא הופכת אותי ואת בן הזוג שלי למנהלי חפ"ק מבצעי שמתנהל סביב דלת הכניסה.
היום שלנו לא נמדד בשעות עבודה רגילות, אלא בתיאום לוגיסטי שמרגיש כמו מבצע צבאי. בתוך כל הטירוף הזה, אני תופסת את עצמי חושבת שיש לנו "מזל": העבודות שלנו מאפשרות משמרות. בעלי נשאר בבית להשגיח כשאני צוללת ללפטופ, וכשהוא יוצא למשמרת שלו – אני עוברת לתפקיד הגננת, הטבחית וקצינת הבידור.
אבל בזמן שאני מנסה לתמרן בין העבודה לפעוט שדורש תשומת לב, אני לא יכולה להפסיק לחשוב על כל אותם הורים שאין להם את ה"פריבילגיה" הזו. מה עושים הורים שעובדים בעבודות "רגילות" של 9:00 עד 17:00? איך הם אמורים לחלק את הילד ביניהם כשלשניהם יש בוס שמצפה לראות אותם במשרד? לא לכולם יש סבא וסבתא מעבר לפינה שיכולים להתגייס למילואים של בייביסיטר. עבורם, ה"חזרה לשגרה" היא פשוט מבוי סתום.
הנירמול המסוכן של הטירוף
מעבר לקושי הלוגיסטי, יש כאן משהו עמוק ומטריד יותר: הניסיון הנואש שלנו לנרמל את הבלתי נורמלי. איך הפכנו למדינה שבה שיגורי טילים בליסטיים לעבר מרכזי אוכלוסייה הם "רעש רקע" שאפשר להמשיך לעבוד לצדו כאילו כלום לא קרה? הניסיון לצייר מציאות שבה הכל כשורה – בזמן שהמדינה רצה לממ"ד – הוא לא חוסן, הוא עצימת עיניים. אי אפשר לדרוש מאיתנו לשדר "עסקים כרגיל" כששום דבר כאן לא רגיל. בנוסף לכל זה, לא כל הארץ חוותה את השבוע האחרון באותה צורה. בזמן שבמקומות כמו קיסריה או פרדס חנה נשמעו השבוע פחות מ-10 אזעקות, בגוש דן המצב גרוע פי כמה. איך אפשר להכריז על חזרה גורפת לעבודה כשבאזור המרכז חוו התושבים יותר מ-50 אזעקות בפחות משבוע? בלילה האחרון לבד 3 אזעקות בשעות הזויות (2:00, 3:00 ו-4:00 לפנות בוקר).
איך מצפים מאמא לרוץ לממ"ד עם פעוט על הידיים, להרגיע אותו מהפיצוצים, ואז לחזור מיד לשיחת זום כאילו הכל כרגיל? מתווה פיקוד העורף חייב להיות ממוקד יותר.
במקום הנחיות גורפות ומנותקות, צריך לאפשר חזרה לשגרה רק בערים שבהן כמות האזעקות נמוכה באמת. בערים שבהן ירי הטילים לא פוסק (למשל ערי גוש דן), החזרה לעבודה ללא מסגרות לילדים היא לא שגרה – היא הפקרות.
אנחנו לא מבקשים "חופש". אנחנו מבקשים היגיון. אי אפשר לבקש מאמא להיות "עובדת יעילה" כשאין לה פתרון לילד שזקוק להשגחה צמודה, ובוודאי שלא כשהיא צריכה לתפעל אירוע ביטחוני כל שעתיים. האם למקבלי ההחלטות למעלה אין ילדים?
עד שמישהו שם למעלה לא יבין שכלכלה מתחילה בגן הילדים וששגרה חייבת להתחשב במציאות שבחוץ, אנחנו נמשיך להתחלף בדלת, לשתות קפה קר ולתהות – למי בדיוק התכוונו כשאמרו שהמשק חזר לעבוד?
תגובות