פתיחת המלחמה תפסה את אשתי ואותי בירושלים העתיקה, בדרך לכותל המערבי. בתוך החומות, במקום שבו ההיסטוריה היהודית נושמת מכל אבן, קיבלנו את הידיעה שהמציאות שוב משתנה ברגע אחד. ארזנו את עצמנו במהירות ויצאנו חזרה הביתה.
בדרך לאוטו נתקלתי בראש עיריית ירושלים בדרכו לכותל. בירכתי אותו ב״שבת שלום״ והוא עצר, חייך והשיב. כמה מאות מטרים משם פגשנו את אביתר בנאי ואשתו, הולכים יד ביד בשלווה חזרה מהתפילה. גם להם אמרתי שבת שלום וגם הם ענו בחיוך רגוע.
איזו עוצמה שקטה יש לעם הזה
בתוך הדרמה, בתוך האי־ודאות, האנשים סביבנו שידרו יציבות. לא פאניקה, לא היסטריה. אמונה. שלווה. תחושת אחריות. באותו רגע הבנתי שוב איזו עוצמה שקטה יש לעם הזה. עם מנוסה. עם שעבר רדיפות, גלויות, מלחמות ובכל זאת ממשיך ללכת הביתה באמונה גם כשהשמיים רועמים.
יש משהו עמוק בכבוד העצמי והלאומי שחוזר לקדמת הבמה בשנים האחרונות. גאווה פשוטה להיות ישראלי בישראל. לא התנשאות אלא ידיעה ברורה שאנחנו אחראים לגורלנו.
ומנגד, כשמרימים את המבט לאירופה, רואים תמונה אחרת לגמרי.
מנהיגים אירופאים מיהרו לגנות את פעולות ישראל וארה״ב מול איראן, קראו לריסון ולהימנעות מהסלמה, והדגישו את חשיבות החוק הבינלאומי. צרפת מבהירה שלא עודכנה, ספרד יוצאת בגינויים חריפים, האיחוד האירופי מדבר על בלימת ההסלמה.
אבל מתחת לשפה הדיפלומטית מסתתרת מגמה ברורה: התרחקות. ניסיון לעמוד מהצד. תקווה שמישהו אחר יעשה את העבודה הקשה.
אירופה לא רוצה מלחמות
אפילו פיט הגסט שר המלחמה האמריקאי אמר במסיבת עיתונאים אתמול שישראל היא בעלת ברית שאפשר לסמוך עליה לעומת בעלות בריתה הישנות של ארה״ב (קרי אירופה) שרק חוששות ומחפשות סוף למלחמה..
אירופה של העשורים האחרונים חינכה את עצמה לפציפיזם, לטשטוש גבולות, לביטול לאומיות. היא השקיעה אנרגיה אדירה בניהול שיח פנימי על זהויות ומגדרים, בזמן שאיומים חיצוניים הלכו והתחזקו. ההגירה ההמונית, העלייה במספר המתקפות בערים מרכזיות, והקושי לנסח מדיניות ביטחונית תקיפה כל אלה אינם מקרים בודדים. הם תוצאה של תפיסת עולם.
אילון מאסק לאחרונה הזהיר מפני אפשרות של אלימות רחבה באירופה ומצביע על עלייה חדה במספר המתקפות, הוא מבטא חשש שכבר נשמע ברחובות היבשת. השאלה היא לא רק אם האיום קיים אלא האם יש נכונות להתמודד איתו.
העוצמה השקטה של עם ישראל בארץ ישראל
וכאן חוזרת ההשוואה לישראל.
היהודים, שבעבר היו מיעוט נרדף באירופה, הפכו במדינתם לעם ריבוני שמגן על עצמו. מדינה קטנה, מוקפת אתגרים, שמבינה שאין לה את הפריבילגיה להמתין שמישהו אחר יפעל במקומה. ישראל אינה מושלמת, ויש בה מחלוקות פנימיות עמוקות, אך ברגעי מבחן היא מתלכדת סביב אחריות בסיסית אחת: הגנה על הבית.
אנחנו חווים גם טרגדיות כואבות, ואובדן אינו זר לנו. אבל לצד הכאב יש גם תחושת שליחות. הידיעה שאנחנו לא עוד אורחים בהיסטוריה של אחרים אלא כותבים את הפרק שלנו.
אולי זה ההבדל המהותי: בין מי שמבקש להימנע מעימות כמעט בכל מחיר, לבין מי שמבין שלעתים עמידה נחושה היא תנאי לקיום.
בתוך חומות ירושלים, בדרך לכותל, הבנתי שהעוצמה של איפה שאני נמצא עכשיו והחולשה של המקום שממנו חזרתי, שבו חייתי בעשרים השנים האחרונות, טמונות באמונה, בביטחון, באחריות ההדדית ובנכונות לעמוד זקופים גם כשהעולם סביבנו רועד.
ובמציאות הנוכחית זו כבר לא רק גאווה. זו הכרחיות.
==
עודד ניר הוא מוזיקאי שחזר לארץ אחרי כ-20 שנה באירופה. בעל חברת תקליטים הפועלת באירופה ובארה"ב.
תגובות