לפני בדיוק עשור, כשהצלילים הראשונים של שיר הפתיחה המוכר בקעו מהסטרימינג, מיליוני אנשים ברחבי העולם הרגישו משהו מוזר: תחושת ביטחון. "Fuller House" (או בשמה העברי המיתולוגי "צער גידול בנות – הדור הבא") לא הייתה יצירת מופת טלוויזיונית. היא הייתה צפויים, קיטשית ורוויה במשפטי מחץ משנות ה-90. אבל היא הצליחה לעשות משהו שאף סדרה מקורית לא עשתה – היא גרמה לנו להרגיש בבית.
מי שלא יודע, ב-26 בפברואר 2016 נטפליקס שחררה את כל פרקי העונה הראשונה של "Fuller House" והוכיחה לעולם הקולנוע והטלוויזיה שנוסטלגיה היא לא רק זיכרון מתוק – היא מנוע כלכלי אדיר. עד לאותו יום, ריבוטים נחשבו להימור מסוכן או לניסיון נואש של רשתות דועכות. אבל ההצלחה המיידית והוויראלית של משפחת טאנר פתחה את הסכר: פתאום כולם רצו חלק מהעבר.
בעקבותיה הגיעו הגלגולים החדשים של "בנות גילמור" (שיצאה באותה שנה), "קוברה קאי" ואפילו "גוסיפ גירל". ה-26 בפברואר ייזכר כיום שבו תעשיית הסטרימינג הפסיקה לחפש רק את ה"דבר הבא", והבינה שהאוצר האמיתי קבור עמוק בתוך מה שכבר אהבנו פעם.
אפקט ה"שמיכה המוכרת"
פסיכולוגים קוראים לזה באנגלית Comfort TV. בעולם שהופך ליותר ויותר כאוטי (מישהו אמר פנדמיות, משברי אקלים ובינה מלאכותית?), המוח שלנו מחפש קיצורי דרך אל ה"מקום הבטוח". כשאנחנו צופים בדי.ג'יי טאנר או בסטפני מתמודדות עם בעיות של מבוגרים כמו שעשו בעבר האבא דני טאנר, אנחנו לא באמת מחפשים דרמה איכותית – אנחנו מחפשים את הריח של הסלון של ההורים שלנו ביום שישי בצהריים. לחזור לתחושת הילדות.
הריבוט של "צער גידול בנות" הוכיח לנטפליקס (ולשאר ענקיות הסטרימינג) שנוסטלגיה היא המטבע הכי חזק בשוק. אם יש לך מותג מוכר, חצי מהעבודה כבר נעשתה.
האם אנחנו תקועים בלופ?
הביקורת המרכזית על "עידן הריבוט" היא חוסר מקוריות. האם ב-2026 אנחנו פשוט ממחזרים את הרעיונות של 1996?
התשובה היא כנראה שילוב של שמרנות כלכלית (אולפנים מפחדים להמר על רעיונות חדשים) וצורך רגשי של הקהל. אנחנו לא רוצים "חדש", אנחנו רוצים "שוב". אנחנו רוצים לראות את הדמויות שהתבגרו יחד איתנו, כאילו מדובר בחברים מהתיכון שלא ראינו שנים.
תגובות