הרבנית הדסה פרומן כותבת במאמרה, "הציונות הדתית הפכה מגשר לסלע מחלוקת": "זאת הנקודה הנשגבת שהציב הרב קוק, שנותנת משמעות דתית לציונית חילונית. תורת ארץ ישראל. תורה חדשה שאוצרת בתוכה את הקצוות. את התפקיד הזה ירשה הציונות הדתית".

אך בל נשכח! כל ימיו, הראי"ה קוק תבע משני צידי המתרס: החרדים והחילונים, שיתנו את ידם להסכמות רחבות, ולא יתריסו במעשים שהם פוגעים בציבוריות הישראלית, על מנת שכולם יוכלו לפעול במשותף בעת גאולה. מהחרדים הוא תבע שותפות בבניין הארץ עם אחינו החילונים. אך גם מהחילונים, לעתים הוא תבע זאת בנחרצות, עד כדי שימוש בביטוי "מלחמת אחים" כנגד חילול שבת ציבורי! כוונתו הייתה למשמעות החיובית של הביטוי: בגלל שאנו אחים, אני יכול לתבוע מכם יותר! (מאמרי הראי"ה ח"ב, 452).

גם בתחומים אחרים הוא יצא בתביעות חדות, עד שבמלחמתו האחרונה בעד זיכויו של א. סטבסקי, שנחשד לשווא ברצח המנהיג חיים ארלוזורוב הי"ד, הוא איבד את כל אהדתו מצד החלוצים בהתיישבות, שעד אז מאוד העריצו אותו, וגינו אותו על "קנאותו", ואף שילם על כך בבריאות, כדברי תלמידו, הרב מ.צ. נרי'ה: "מאבק האיתנים אשר מוטט את בריאותו, המאבק להצלת אברהם סטבסקי ז"ל ". (בשדה הראי"ה / הרב נרי'ה / גדול וגיבור).

הראי'ה מנחה אותנו כיצד להגיב במקרים מעין אלה: הָאַהֲבָה הַגְּדוֹלָה, שֶׁאֲנַחְנוּ אוֹהֲבִים אֶת אֻמָּתֵנוּ, לֹא תְּסַמֵּא אֶת עֵינֵינוּ מִלְּבַקֵּר אֶת כָּל מוּמֶיהָ, אֲבָל הִנְנוּ מוֹצְאִים אֶת עַצְמִיּוּתָהּ, גַּם אַחֲרֵי הַבִּקּרֶת הַיּוֹתֵר חָפְשִׁית, נְקִיָּה מִכָּל מוּם. כֻּלָּךְ יָפָה רַעְיָתִי וּמוּם אֵין בָּךְ. (אורות ישראל פ"ד, ג).

גם בימינו, אי אפשר להתעלם מהסחף שחל ביחס לציבוריות הישראלית, ובבוטות כנגד קודשי ישראל בתחומי השבת, המשפחה, קדושת הצבא, חמץ בפסח, ועוד. האם הרב קוק היה שותק, לאור הנ"ל? וודאי שהיה ממשיך את מאבקו מתוך רגשי אחווה תובעניים.

שינוי מציאותי משמעותי גרם להפרת כללי המשחק: היום, רוב גדול של הציבור היהודי בארץ ישראל רוצה יותר מסורת, יותר לאומיות, הנותנים זהות וצביון יותר יהודי למדינתנו. מי שעד היום נאבק בכך, מרגיש בעמדת מיעוט, ועושה כל שביכולתו למנוע תהליך זה, ובהרבה רעש ואף בדרכים אותן גינה בעבר.

האם אנו צריכים לתת לסחף זה להימשך? בוודאי שצריך לפעול בעוז ובענווה ובחוכמת חיים. אך ח"ו לקרא לכל שליח ציבור המייצג את השאיפות הגדולות של הרב קוק, כקנאי, קיצוני ושאר ביטויי גנאי.

הגשר נשען על שני צדדים! גם הצד השני צריך להושיט יד, לנכונות של הידברות, הכרה במציאות החדשה-ישנה, שהיא איננה גרועה ומאיימת, כפי שמציגים אותה, ואחר כך נשבים בתיאורי סרק אלה.

האם הציבור הדתי הלאומי לא משלם כבר עשרות שנים במחיר כבד על נאמנותו למדינה, לצבא, לחינוך ממלכתי, לחיים משותפים בכל תחומי החיים? האם יכולים עוד ממשיכי דרכו של בן גוריון לומר את שאמרו בוועידת בני עקיבא, בקום המדינה: איפה הנציגים שלכם בבתי הקברות? האם איננו מתמודדים בחינוך ילדינו על שיתוף פעולה זה? האם לא שילמנו בעקירת בתים של אלפי אחינו ולא הגענו לסגנון בוטה שכזה, המעדיף ללכת עם אויבינו ולא אתנו?

ובכל זאת אנו ממשיכים ללכת ביחד, כי איננו מסתגרים ואף בחרנו בכך מרצון, מאז השותפות של הרב ש. מוהליבר ופינסקר ב"חובבי ציון", ללכת בשיתוף פעולה, אך תמיד נציגינו תבעו לשמור על "הפרהסיא היהודית".

נשמח ונקרא לאחינו, מהצד השני של הגשר, בואו לשיח מכבד על הפרהסיא היהודית והלאומית, כי יש שני צדדים לגשר.

=======

הרב שלמה רוזנפלד  הוא ראש ישיבת הבקעה שדמות נרי'ה