ספרו של ארי שביט; קינה על אבדן שלטון השמאל

"מדינת ישראל היא נס. כנגד כל הסיכויים, היא היתה למעצמה רבת עוצמה. אבל כעת נשקף לישראל איום פנימי חמור. מלחמת השבטים מסכנת את עצם קיומה. ספרו החדש של העיתונאי ארי שביט, 'בית שלישי', מנסה להבין מה קרה לנו ומה עלינו לעשות. כיצד התפרקה החברה הישראלי וכיצד נרכיב אותה מחדש.

שביט כותב בספרו על הממלכתיות של בן גוריון, שהייתה ביסוד הקמתה של מדינת ישראל. לטענתו "נוסחת בן גוריון עבדה. כפי שמוכיחים הנתונים המדהימים של שנות ה-50 – הממלכתיות הוכיחה את עצמה". אך לדבריו, לממלכתיות זו היה גם צד אפל, בכך שהיא מחקה זהות של רבים מהעולים, ריסקה קהילות, לא נהגה בכבוד ביהדות ובנכסים תרבותיים אחרים של יהדות הגולה, פעלה מתוך אפליה, הדרה, השתקה, גזענות, הפכה אזרחים לסוג ב' והוציאה מחייה אחרים.

ההסתדרות השתמשה בכוחה כדי לכפות על חבריה זהות פוליטית (שמאלית), שירות המדינה השתמש בכוחו כדי לקדם יעדים פוליטיים של מפלגת השלטון, פרוטקציה היתה למכת מדינה, היתה גישה שהמטרה מקדשת את האמצעים. וכך הוא מוסיף וכותב: "מתחת למפלס המואר, המרשים והמבטיח של בניית האומה אחרי טרגדיה נוראה, התנהל מפלס חשוך של כוחנות, דורסנות ומעשי עוולה". במהלך הספר עוד יהיו געגועים לממלכתיות בן גוריון, עם תיקון הליקויים.

בשנת 1973 תם עידן הממלכתיות הישראלית ההיסטורית, בעקבות מלחמת יום הכיפורים, דבר שבא לידי ביטוי מאוחר יותר במהפך של 1977, כך לפי שביט. המהפך, לטענתו, היה מרד גדול שהכיל בתוכו תתי מרידות שונות. המהפך קבע שמה שהיה לא יהיה עוד, הוא היה לאירוע מכונן שחצה את קורותיה של מדינת ישראל לשניים.

המרד המזרחי והמרד הדתי לאומי

אקח לדוגמה התייחסות לשתי מרידות המופיעות בספר, שהובילו לתמורה במדינת ישראל, המרד המזרחי והמרד הדתי לאומי. על המרד המזרחי כותב שביט כי "השינוי העמוק ביותר חל בהגדרה הזהותית של החברה הישראלית. בעוד שב-30 השנים הראשונות לקיום המדינה, המושג המכונן והעיקרון שלה היו הממלכתיות (החילונית-מודרנית), כעת המושג המכונן היה המסורתיות והעיקרון המארגן היה הקהילתיות…

החילוניות חדלה להיות תפיסת העולם השלטת… הובילו לשינוי עומק אשר הפך את ישראל הממלכתית-חילונית… לישראל המסורתית קהילתית".

על הציונות הדתית הוא כותב על כך שאנשיה נכנסו למגוון מקומות משפיעים, בפוליטיקה, בצבא, בפרקליטות, בתקשורת ועוד. "כך שאף על פי שהמרד הדתי לאומי הובל על ידי מיעוט מובהק אשר מהווה גם היום פחות משמינית האוכלוסייה הישראלית, ההישגים שלו היו מדהימים. הוא הפך מחנה רעיוני חשוב אך שולי, למחנה רעיוני הגמוני והשיג שליטה לא מבוטלת במרחב האזרחי, הפוליטי והרעיוני של ישראל".

לאחר ההבנה של ארי שביט שכך הם פני הדברים, ציפיתי כי הפתרון, או ההרכבה מחדש כפי שנאמר בפרסום, יהוו מודל חדש ושונה לגמרי. קיוויתי שעל אף הסגידה לבן גוריון לאורך הספר, לאחר חשבון הנפש על תחלואיה של ממלכתיות בן גוריון, יוביל אותנו הסופר אל מחוזות אחרים, אל בניין שלישי. אך נראה, גם על פי הציטוטים שכבר הבאתי וגם עפ"י דבריו בהמשך הספר, כי לא האיום החמור על שלימותה של המדינה מונח על הפרק, אלא חוסר השלמה עם אובדן שלטון השמאל החילוני במדינה, כפי שקרה ב"מרד הגדול" של 1977, של תום עידן שלטון מפא"י ההיסטורית.

בחלקו השני של הספר, ניכר החשש והקושי להשלים עם אובדן השלטון ההיסטורי של החילוניות האשכנזית. שביט מציין כי הציונות הדתית החליפה את החלוצים הציונים של ישראל הצעירה. הוא כותב על כך שיש לה השפעה על מוקדי כוח במדינה. למרות שלדבריו, הציונות הדתית הכשירה אליטה חדשה, היא אינה מסוגלת לתפקד באופן מלא בהנהגה ממלכתית, כיוון שהיא מגזרית ולא יכולה לייצג את כלל ישראל, בניגוד לאליטה הקודמת. כאן שכח המחבר את דברי הביקורת שהיו לו על הממלכתיות של בן גוריון. על אף דבריו אלה, בהמשך יציין שביט כי צריך איזון נכון בין עם ישראל, מדינת ישראל וארץ ישראל. קצת מוכר מערכי הציונות הדתית, עם ישראל, תורת ישראל וארץ ישראל.

מיעוט שחושש לאבד את ההגמוניה

מכאן החשש רק גובר. לדברי שביט, אם הציבור החילוני-מסורתי לא יתעורר ויפעל, הוא יהפוך למיעוט עוד טרם ימלאו מאה שנים למדינת ישראל, צפויה לו כליה ערכית וזהותית. האשכנזים החילונים והמזרחים המסורתיים, לא יוכלו לממש אותם כאן בארצנו, אם לא יתגברו על המחלוקות ויתפקדו כגוש אחד, פוליטי ורעיוני. כל זאת כיוון שכבר היום חמישית מתלמידי כיתה א' הם חרדים, רבע ערבים ושישית מהציונות הדתית. לדבריו, התלכדות החילונים-אשכנזים עם מסורתיים-מזרחיים, הוא אינטרס קיומי משותף, והם אלה שצריכים להוביל לעיצובה של חברה קהילתנית בישראל ולכינונה של ממלכתיות חדשה.

אחרי גיבוש ברית זו, יהיה צורך להתמודד עם האתגר החרדי והערבי, שצפוי להיות בשנת 2048 כ46% מאוכלוסיית ישראל. לדברי שביט, אלו יהיו מיעוט גדול. נראה שהוא קצת התבלבל עם המספרים, כיוון שאם לא נתעלם מיתר הדתיים והמסורתיים-דתיים, נגלה כי החילונים-אשכנזים יהיו המיעוט במדינה. אבל מיעוט זה חושש לאבד את ההגמוניה והשליטה בארץ ישראל.

אם הדברים לא הובהרו מספיק, כותב ארי שביט שהציונות צמחה מתוך העולם החילוני של היהדות, כדי להיות מרכז רוחני יהודי המאפשר את הקיום של היהודי החילוני ומציל אותו מהתבוללות, כפי שקורה היום ביהדות התפוצות. ולכן היום יש צורך בהיזון הדדי ובשיתוף פעולה אינטרסנטי, בין יהדות הלא אורתודוקסית בתפוצות לבין הכוחות הליברלים בישראל. "אם שתיהן חפצות חיים, שתיהן חייבות להיאבק יחדיו למען עתיד יהודי נאור". כנראה שלשיטתו הבית השלישי ייצמח מחדש לעם, מתוך מאבק.

אכן נעשה בספר חשבון נפש על טעויות העבר, אבל נראה שחשבון הנפש אינו מעמיק, לא בא לקבל את בניין העם, אלא בדרכו שלו, כהמשך לשלטון השמאל-חילוני-אשכנזי. בקטע בו מתייחס שביט לאתגר הגבולות של מדינת ישראל, הוא טוען כי מימין ומשמאל צדקו וגם טעו בגישות שהציגו לפתרון הסכסוך עם הערבים, ארץ ישראל השלימה ומנגד השלום. אך "חשוב להבין: יש א-סימטריה בין הטעויות ההיסטוריות של השמאל המדיני והימין המדיני. על הטעויות של השמאל (הסכמי אוסלו, ועידת קמפ דיוויד) ישראל נדרשה לשלם בדם באופן כמעט מיידי (פיגועי אוסלו, פיגועי האינתיפאדה השנייה, הרקטות מעזה). לעומת זאת, על הטעויות של הימין נשלם רק בעתיד. אבל כאשר יגיע יום התשלום, הוא יהיה כבד מנשוא".

כשכישלון מוכח מתגמד לעומת כישלון עתידי ומעורפל, שכבר שמענו עליו במהלך השנים והוא לא התממש, לא נשאר אלא להבין שיש בספר א-סימטריה מובנית.

בית שלישי/ ארי שביט. הוצאת משכל (ידיעות ספרים). 220 עמודים.

אחיעזר וולף, הוא חוקר בתחומי הדת והמדינה