כשנאם לצד נשיא ארה"ב בוושינגטון, הוכיח בנימין נתניהו, ולא בפעם הראשונה מדוע הוא נחשב בעיני רבים לנואם בחסד.

נאומו, כמו גם נאומו של טראמפ, נותחו מקצה לקצה, ועדיין, דומה שמשפט אחד, מוכר וגנרי כמעט, נשמט מהניתוחים. למצער, דומה שהמשפט הזה ולמעשה הנאום כולו, הניחו את התשתית להשפלה מדינית ייחודית ותקדימית לישות הריבונית ששמה מדינת ישראל.

בניגוד לתפיסה הצינית והרווחת, לקלישאות יש משמעות גדולה כשהן משולבות בנאומים. הן מעניקות לשומע תחושה מוכרת ובטוחה, שמאפשרת לליבת הנאום, מטלטלת ככל שתהיה, להיתקל בהתנגדות פחותה.

דוגמה מוכרת לקלישאות כאלה ניתן למצוא דרך קבע בנאומיו של יאיר לפיד. למשל כשהוא מגדיר מוסדות ומרחבים פיזיים כרעיונות, או בניסוחו הקבוע "ירושלים/ישראל/יש עתיד אינה רק מקום/מפלגה, היא גם רעיון". קלישאה מוכרת, מנוסחת היטב, מרככת. כזו שקשה לחלוק עליה בדרך כלל.

גם בנימין נתניהו עושה מדי פעם שימוש בקלישאות הללו, כשהפעם התעלה על עצמו כשאמר שלעולם "נגן על עצמנו בעצמנו". זו אמירה שכבר שמענו בעבר, מנפתלי בנט, מהנשיא ריבלין ומעוד רבים וטובים. בדרך כלל בגרסאות של "משמעותה של הציונות/העצמאות/הריבונות היא היכולת להגן על עצמנו בעצמנו". ועדיין, דווקא בפעם הזאת, הקלישאה גילתה את ערוותו המדינית של נתניהו. מעבר לכך ששאר נאומו של נתניהו חשף שכוונתו העיקרית היא "נעשה שלום עם עצמנו בעצמנו", פרקטיקה מדינית ייחודית ומופרכת, הוא גם ביטל לחלוטין את כבודה ואת עצמאותה המדינית של מדינת ישראל.

בין טראמפ לטרומן ובין נתניהו לבן גוריון

במהלך מתוחכם השווה נתניהו את הצהרתו של טראמפ לזו של הנשיא טרומן כשהכיר במדינת ישראל מיד לאחר הקמתה, ולא בכדי. פעולתו המדינית של הנשיא טרומן נחשבת לאחד המעשים המשמעותיים להקמתה ולביסוסה של מדינת ישראל, וזכורה היסטורית כאחת מפסגות הקשר בין ישראל לארה"ב בפרט וקשריה הבינלאומיים של ישראל בכלל. אך ההשוואה, מרשימה ומחמיאה ככל שתהיה בזווית האמריקאית של השוואת טראמפ לטרומן, אינה מדוייקת כלל וכלל מהזווית הישראלית. הנשיא טרומן הכיר במדינה הישראלית החדשה רק לאחר הכרזתו של דוד בן גוריון. אכן, הוא תמך מאחורי הקלעים באופן כזה ואחר, אך ברור היה שבן גוריון מכריז על הקמת מדינה ללא קשר לתמיכה בינלאומית. בן גוריון פעל באופן מוחלט ברוח ה"נגן על עצמנו בעצמנו", כריבון, כמכריע, כנציגו של העם.

לעומתו, נתניהו לא פעל מעולם לממש את חזונו המדיני לכאורה ולא נקף אצבע במוסדות הישראליים לטובת הסיפוח המיוחל לשיטתו. אדרבא, נתניהו הוא היפוכו הגמור של בן גוריון דאז. ראש ממשלת ישראל זה למעלה מעשור לא העז לממש דבר וחצי דבר ממה שנשמע לפתע כשאיפת חייו, בוודאי אלה הציבוריים. ומילא לא לממש, נתניהו לא העז להעלות זאת כאופציה על דל שפתיו. לפחות לא עד שיקבל הצהרה פומבית, תומכת, גורפת, מהדוד מאמריקה.

מדובר באחת ההשפלות המדיניות הגדולות

למעשה, ובצורה הפוכה מהנרטיב שהופץ הן מימין והן משמאל, מדובר באחת ההשפלות המדיניות הגדולות שהעניק מנהיג ישראלי למדינת ישראל בכל תולדותיה. לראשונה עמד מנהיג והודה בפה מלא שמדינת ישראל תעשה את ההיפך הגמור מלהגן על עצמה בעצמה. לראשונה הצהיר מנהיג ישראלי שמדינת ישראל לא תנקוף אצבע למימוש שאיפותיה עד שתקבל לכך תמיכה פומבית חיצונית. מבחינה זו, צדק לחלוטין אראל סג"ל כשתיאר את ההצהרה המשותפת כ"רגע כורשי ממש". זו כבר השוואה היסטורית מדוייקת יותר, שבה היהודים הכנועים והכפופים מקבלים את אישורו של המנהיג הגדול והזר לממש את פסגת שאיפותיהם ההיסטוריות והמדיניות.

ואכן, ניתן לראות שהימים שחלפו מרגע ההצהרה רק העמיקו את הבור המדיני שכרה נתניהו, כשכל התבטאות מדינית פנים-ישראלית – כמו שאיפה להעברת חוקים והחלטות ממשלה – מושתקת ברגע שהיא מקבלת כתף אמריקאית קרה. מעולם לא פיתחה מדינת ישראל תלות גדולה כל כך במנהיגות זרה. במנהיגויות זרות, אם נצרף את נשיא רוסיה וההתרפסות לה הוא זכה בחודש האחרון.

נתניהו למעשה הכריז קבל עם ועולם כי מדינת ישראל מכירה בכך שהיא לא תגן על עצמה בעצמה. אם נרצה, בפרפראזה על דברי ראש הממשלה הראשון, ובאשמת נתניהו, היום כבר חשוב מה יגידו הגויים, לא מה יעשו היהודים.

 

הכותב הוא תושב ירושלים.