שבוע אחרי הפיגוע הרצחני בסידני שבאוסטרליה, והקהילה עדיין מעכלת את הטראומה. דיברנו עם ידידיה תלמיד ישיבת מעלה אדומים שעלה לארץ לפני שלוש שנים כדי ללמוד ולהתגייס, ששיתף על הקושי, אך גם על התקווה: "לא משנה אם אתה בצד השני של העולם, אנחנו עם אחד וצריכים לחזק אחד את השני."

ידידיה כבר רגיל לתפקיד החייל שבחזית. הוא רגיל להיות זה שבקו האש, זה שהמשפחה בסידני הרחוקה שולחת לו הודעות דאגה כשיש פיגוע בירושלים או כשהמלחמה בדרום מתלהטת. אבל ביום ראשון האחרון, בשעה עשר בבוקר, השעון החכם שעל פרק ידו רטט בזמן הלימוד, והתפקידים התהפכו.

"אל תדאגו, היה פיגוע בבונדי, אנחנו בסדר," נכתב בקבוצת הוואטסאפ המשפחתית. ידידיה מספר לי שזה אף פעם לא סימן טוב כשמשפט מתחיל ב"אל תדאגו" ומסתיים במילה "פיגוע". הוא ידע שאחיו הקטן נמצא ממש שם, בחוף בונדי המפורסם, קילומטר אחד בלבד מהמקום שבו הכל קרה.

ידידיה משתף: "אבא איבד חברים טובים"

בעוד ידידיה מנסה להתרכז בגמרא, החדשות מאוסטרליה החלו לזרום באיטיות. שם, בצד השני של העולם, אבא שלו אמנם לא היה בפיגוע, אך איבד חברים טובים ביניהם שליח חבד הרב אלי שלנגר. "התקשרתי לאבא בצהריים, ממש לפני שיעור העיון," ידידיה משחזר בפניי את הרגעים הקשים. "שמעתי אותו ממש בוכה. הוא איבד חברים קרובים, רבנים שעבדו איתו בבית הדין, אנשים שלימדו את האחים שלי בבית הספר. פתאום הבנתי שגם אם אני רחוק פיזית, המשפחה שלי נמצאת בלב האסון."

ידידיה עם משפחתו | צילום: דובר צה"ל

ידידיה נכנס לשיעור, אבל הלב היה בסידני. הוא הרגיש שהוא לא יכול להמשיך כרגיל. בסוף השיעור, מול כל החברים, הוא ביקש רשות לקרוא פרק תהילים. "בכיתי תוך כדי הקריאה. זה היה רגע מרגש, הרגשתי שזה המינימום שאני יכול לעשות מכאן."

בימים שלאחר מכן, ידידיה הרגיש שהאירוע רודף אחריו. בחדר הכושר, בטלוויזיה, בשיחות במסדרונות. "זה היה כל כך מוזר," הוא משתף בתחושה שחיילים בודדים רבים יזהו. "שלוש שנים אני פה, והמשפחה שלי דואגת לי בגלל המצב בארץ. פתאום התהפכו התפקידים – אני זה שפותח את החדשות בחרדה לבדוק מה קורה אצלם באוסטרליה."

הקהילה בסידני מרגישה שבגדו בה

הוא מתאר תחושה של הלם בקהילה בסידני, מקום שבו הביטחון האישי תמיד היה מובן מאליו. לראות טבח בצהרי היום במקום שבו ידידיה עצמו טייל מאות פעמים, סדק משהו עמוק בתחושת המוגנות. "אנחנו לא מופתעים מעצם שזה קרה פיגוע", הוא סיפר "הזהרנו את השלטונות, יום אחרי ה-7.10 היה הפגנה שחגגה את הטבח, ולא עשו נגדה כלום. ההלם הוא שזה קרה במקום ציבורי.

"אח שלי אמר שהוא מרגיש שבגדו בו. אתה סומך על המדינה שתיתן לך ביטחון, ופתאום הכל מתפרק.", שיתף בכאב למרות הכאב הגדול, ידידיה בוחר לסיים בנימה של תקווה. הוא מספר על עצרת הזיכרון הענקית אליה הגיעו 20,000 איש – יהודים ולא-יהודים כאחד.

ידידיה בצבא | צילום: דובר צה"ל

"אבא שלי אמר משפט שחקוק לי בראש," אומר ידידיה. "הוא אמר שברגעים כאלה אתה מבין כמה מעט זמן יש לנו בעולם וצריך לנצל כל רגע." והם אכן מנצלים. אחיו של ידידיה לא נתן לפחד לנצח; בעוד שבועות ספורים הוא צפוי לעלות לארץ בעקבות אחיו הגדול. לסיום ידידה מבקש לסיים במסר חשוב ומזכיר לנו שגם כשהחושך מגיע עד לצד השני של העולם, האור של העם היהודי – הערבות ההדדית והחיבור העמוק בינינו – חזק יותר מהכל.