שנתיים לשבעה באוקטובר. באולפן סרוגים התארח אלקנא פדרמן, ששימש כקב"ט מסיבת הנובה בזמן מתקפת חמאס. בראיון, שנוהל על ידי נתנאל איזק, הוא תיאר את ההתרחשויות המדויקות בשעות הדרמטיות של המתקפה, ואת תחושת השליחות הבלתי מתפשרת שלו להביא לניצחון ולהחזרת החטופים.

כדי לצפות בסרטון זה, אנא הפעל JavaScript , ושקול לשדרג לדפדפן שתומך ב HTML5 video .

קב"ט הנובה אלקנא פדרמן באולפן סרוגים

שורשים בחברון ועיצוב האישיות

פדרמן, בנו של נועם פדרמן, גדל בחברון של סוף שנות התשעים ותחילת שנות האלפיים, תקופה שכללה אירועים קשים כגון האינתיפאדה וההתנתקות. הוא מתאר את חוויותיו כחוויה "שלא הייתי מחליף בחיים", ומדגיש כי הסביבה הזו עיצבה את אישיותו: "לדעתי חד משמעית כן [יש השפעה לסביבת המגורים]. אתה גודל… אם אדם מתל אביב ספק אם מתעקל בפיגוע במהלך החיים שלו, אני בתור ילד הייתי בשלושה פיגועים". הוא נזכר שהיה משחק בקרבת המקום בו נרצחה התינוקת שלבת פס זכרונה לברכה. הגדילה בסביבה זו, הכוללת ליווי חיילים בדרך לבתי ספר ופעולות של בני עקיבא בעמדות צבאיות, בנתה בו "ערכי ציונות ועל ערכי אהבת העם ואהבת הארץ".

בגיל 15, לאחר רצח סמל גבריאל קובי, הוא החליט לשנות את חשיבתו על הצבא: "הרגשתי שהוא מת כדי להגן עליי קצת יותר בצורה קיצונית ואז החלטתי בגיל 18 להתגייס [לשירות קרבי]".

הדרך לקב"ט הנובה: אידיאולוגיה ואבטחה

לאחר השירות הצבאי, הגיע פדרמן לעולם האבטחה, עולם שהיה רחוק ממנו במקור. הוא עבד שנתיים כמאבטח במזרח ירושלים, בליווי יהודים בגנים ובתי ספר. הוא מציין שהיה קשה לו עם המציאות בה יהודים זקוקים לליווי בתוך מדינתם: "זה סוג של אנטישמיות ליהודים בתוך המדינה שלנו בתוך הריביירה שלנו".

עבודתו נקטעה לאחר תקרית בה הקיפו אותו שבעה ערבים בעמדתו: "פשוט תפסתי את הכיסא של העמדה התחלתי לרדוף אחריהם כל השבעה ברחו". בעקבות האירוע, המערכת דרשה עובדים שיודעים "להפנות את הלחי ולהמשיך", והוא פוטר. הוא מצא את דרכו לעולם המסיבות וההפקות כדי למצוא עבודה.

פדרמן דחה קונספירציות שטענו כי מסיבת הנובה הועברה מהבקעה לדרום בעקבות הירצחה של משפחת די, והסביר כי מפיקים מחפשים את הלוקיישן הטוב ביותר לקהל שלהם. כמנהל האבטחה (קב"ט), הוא היה אחראי על ניהול צוות האבטחה, בדיקת הכניסות, וידוא שאין מתפלחים ודאגה כללית למבלים, אם כי ציין כי הוא לא היה אחראי על קבלת אישורי המסיבה.

השבת השחורה: השעות הראשונות

המסיבה התקיימה כאיחוד של שני אירועים, פסטיבל ה"יוניטי" שהחל בחמישי, והנובה שהחלה בשישי בלילה והייתה אמורה להסתיים בצאת שמחת תורה. פדרמן הגיע כבר בחמישי בבוקר והיה ער יומיים. צוות האבטחה מנה כ-27 שוטרים, אך צוות המאבטחים האזרחיים היה לא חמוש, לפי הוראת המשטרה, וגם הוא עצמו לא היה חמוש באופן פרטי באותו שלב.

האירוע התנהל ברוגע מוחלט עד השעה 6:00 בבוקר, כאשר הוא וחבריו ערכו ישיבת סטטוס: "יושבים עושים סיגריה ככה באמת, הכי בנחת בעולם עם מפקד משטרה… איזה מסיבה יפה, איזה כיף, כאילו אחד האירועים היפים ביותר שיצא לי לאבטח".

בסביבות 6:30 בבוקר החלו הטילים. התגובה הראשונית של המבלים ופדרמן הייתה ביטחון: "כיפת ברזל, כאילו סבבה, הכל בסדר". אך תוך דקות התקבלה ההוראה מהמשטרה לפרק את המסיבה. פדרמן הבין ש"זה לא טיל שתיים. אתה קולט שמדובר פה באירוע מוזר".

האנשים החלו לצאת, חלקם במהירות, חלקם באדישות: "יש לך אנשים שמעשנים סיגריה ואומרים 'הכל טוב, כאילו סבבה'. כולנו יודעים שיש מוצבים מסביב. כולנו יודעים שיש כיפת ברזל, כולנו בעצם מאמינים בעוצמה של מדינת ישראל".

התפנית והלחימה הבלתי חמושה

האירוע קיבל תפנית דרמטית כאשר בר קופרשטיין (סגנו של פדרמן באירוע, שמאוחר יותר נחטף), דיווח בקשר על "פצוע ירי בצומת". שם הבין פדרמן שיש חדירת מחבלים, אף שעדיין לא שיער את ממדיה. הוא ואביב אליהו (מנהל הביטחון של האירוע) ירדו לצומת. הפצוע הראשון לא היה מהמסיבה, אלא הגיע מכיוון קיבוץ רעים.

כשהגיעו פצועים נוספים מכיוון בארי, הם חסמו את היציאה לכיוון זה. אביב אליהו קיבל החלטה גורלית: "פותח ציר דרך השדות לכיוון המושב פטיש… ששם בעצם רוב רוב המבלים, המסה הגדולה, הגיעו לפטיש". פדרמן מעריך כי החלטה זו "הצילה כנראה את רוב רוב האנשים שנצלו מהנובה – מעל 1,500 איש לפחות".

בין 7:30 ל-8:20 בבוקר, בזמן שעיקר הלחימה התנהלה מחוץ למתחם הנובה, פדרמן חזר לשטח המסיבה. תוך כדי שהוא מגלגל סיגריה כדי "לעשות איפוס לעצמי", הוא שמע בקשר דיווח דרמטי מאביב בצומת: "תברחו כמה שיותר רחוק. הגיעו פה שלושה טנדרים. רק תעופו פה כמה שאתם אומרים ותכווינו כוחות".

פדרמן, באופן אינסטינקטיבי, מיהר בחזרה לצומת על טרקטורון, על מנת "לחבור אליהם ללחימה אפילו שאני לא חמוש". כשהגיע, הוא ראה את המתרחש: "לא רואה את החבר'ה שלי, לא רואה בקושי אנשים חיים, רואה כמה שוטרים שעדיין משיבים שמה אש". הוא נכנס למחסה מאחורי רכב. הוא ראה שלושה טנדרים (שגדלו בדיעבד ל-12 טנדרים ולמעלה מ-120 מחבלים).

הקרב ופציעתו של אלקנא

בשלב זה הגיע טנק צבאי מכיוון מזרח, שמיד החל לקבל ירי ו-RPG. חייל מהטנק ירד למחסה של פדרמן כשהוא פצוע מרסיסים. פדרמן ביקש ממנו את הנשק: "אני אומר לו שהייתי לוחם בצבא ושיתן לי להילחם ממקומו". כשהוא מקבל את הנשק, הוא מרגיש סוף סוף שיש לו "מה לעשות". הוא החל לירות, מדלג מרכב לרכב, חותר למגע: "כמו שלמדתי חתירה למגע והסרת האיום".

במהלך הלחימה, הוא נתקל ברגעים קשים, כולל מבלים שנתפסו ברכבים: "אתה רואה בחור שכנראה היום לא איתנו… 'תציל אותי תציל אותי' בעיניים, חוויה מאוד קשה".

הוא המשיך בלחימה עד שחבר לשוטר יורה שהיה "גדול ומרשים", אך השוטר נהרג מיד לאחר שתי מילים. המחבלים הקיפו אותם, ופדרמן הצליח להפיל מחבל אחד, אך אז נגמרה לו התחמושת ברובה.

הוא מצא את עצמו שוכב על גופת השוטר, שולף את אקדחו שהיה תלוי בסרוך, ומוצא בו שישה כדורים בלבד. הוא החליט לרוץ לכיוון המחבלים שנותרו, בחיפוש אחרי נשק נוסף, ואז קיבל כדור.

"קיבלתי אותו בישבן יצא מהעורף". הפציעה, לדבריו, הצילה את חייו: "שם הבנתי כבר שזהו שכאילו כולם כבר מתים מסביבי ואני עם שישה כדורים יש לי לפחות מולי 15 מחבלים… והחלטתי לרוץ לשדה החרוש שמה לכיוון פטיש". הוא רץ תחת אש: "כדורים שורקים ליד, בנס כלום לא פוגע".

בשיח: השהייה והחילוץ

פדרמן הצליח להגיע לנחל גרר, שם התחבא בתוך שיח. הוא נאלץ לזרוק את הנשק הריק. הוא ניסה לחסום את זרימת הדם ברגלו הפצועה, אך הדבר היה קשה. הוא ישב בשיח לבד למשך שעות ארוכות, עד לשעות אחר הצהריים. בשלב מסוים, ב-12 בצהריים, עברה לידו חוליה של מחבלים עם "נשקים שלופים, כאילו הם בטיול".

מחשבות על המוות ועל ה"תמות נפשי עם פלישתים" חלפו בראשו, אך הוא בחר שלא לירות את ששת הכדורים הנותרים באקדח. הוא הבין שאינו רוצה למשוך אליו מחבלים, כיוון שידע שיש חברים נוספים מהנובה שמסתתרים בקרבת מקום.

לבסוף, בסביבות 16:00-16:30 אחר הצהריים, הוא נשמע על ידי קבוצת מבלים שהתארגנה לחילוץ: "אני פעם ראשונה שומע עברית במהלך היום ושם אני בעצם צועק "חבר'ה אני פצוע". הוא חולץ על ידי אזרח שהגיע לחלץ את בת זוגו ולקח אותו ברכב עד לאמבולנס באופקים.

שליחות אישית והקריאה לניצחון

בזמן שהותו בבית החולים, החל פדרמן להבין את היקף האסון: "אני רואה אדם מבוגר ואני רואה ילדה ואני רואה זה ואני עושה עצמי רגע זה לא זה לא רק המסיבה, אתה מבין שזה כל העוטף לאט לאט". כשראה את סרטון חטיפתו של סגנו, בר קופרשטיין, התמונה התבהרה לחלוטין.

למרות פציעתו הקשה, הוא חזר למדים תוך שלושה שבועות. הוא הסביר: "אין דבר כזה שלא… זה היה נקמה, זה הרצון להביא את החבר'ה שלי הביתה". הוא מרגיש אחריות אישית על אלו שלא חזרו: "קברתי 11 מאבטחים, חטפו לי חמישה, שניים שוחררו, שלושה מתוכם עדיין שם… (בינתיים שוחררו) אני צריך הייתי צריך להחזיר אותם הביתה. איתי ברכב".

פדרמן קורא לעם ישראל לזכור את הזיכרון של הנופלים: "זה למה אני עושה את מה שאני עושה? זה למה אני קם בבוקר כל יום". המסר שלו ברור וחד: "הגיע הזמן לנצח, הגיע הזמן לכסח, הגיע הזמן להיכנס, לסיים את הסיפור הזה של עזה, להביא את החטופים לא בעסקאות חלקיות ולא במשא ומתן. תמרון אמיתי ומנצח ולהחזיר אותם הביתה".