כישלון ההסברה: ישראל באמת לא רוצה לנצח?! | פרשנות

מעטים האנשים (הכנים לפחות) שיסתרו את העובדה שלפחות בשטח, ישראל נלחמת ברמה מקצועית כל-כך גבוהה שהחמאס איננו יכול לעמוד מולו בקרבות פנים אל פנים. אך זירת לחימה נוספת היא הזירה התודעתית, זירת ההסברה, ולצערינו שם ישראל סופגת מכות קטלניות.

חשיבות ההסברה היא ברורה לכול – העולם צופה בנו בזמן אמת, וכל אירוע בעזה מתפרסם בלחיצת כפתור. וזהו גם המקום שבו ישראל מפסידה. לא במלחמה, אלא בהסברה.

ובמילים אחרות, קריסה מערכתית.

העובדה שהממשלה, לא יצרה אלטרנטיבה אחרת למשרד ההסברה, וניתבה משאבים נוספים למאבק ההסברתי לא מיקרי. ההיגיון פשוט: “העובדות מדברות”, כך הממשלה סבורה. אך בעולם שבו ההשפעה התקשורתית היא קריטית, העובדות אינן מספיקות. מילים, זמן, ובמה מדויקת קובעים את התוצאה.

בפועל, ישראל נגררת אחר המסרים של יריביה, ואיבדה שליטה על הסיפור הבסיסי ביותר, מה באמת קורה בעזה, מי האחראי, ומה הצעדים שהיא נוקטת כדי להגן על חפים מפשע. ההשלכה רחבה: מדינות שמוכנות לשתף פעולה מדעית, ביטחונית וכלכלית מתקשות לתמוך, והציבור האירופי משנה את עמדותיו.

אם ישראל לא תחליט להפעיל מערך הסברה מקצועי, מתואם ומאסיבי – ביקורים, מסרים, הסברה דיגיטלית – היא לא תפסיד רק בתמונה התודעתית. היא תפסיד גם במדיניות, במו”מ מדיני ובקשרים הבינלאומיים שהיא כל כך זקוקה להם.

ישראל יכולה להילחם בעזה – אך אם היא לא תלמד להילחם גם במרחב התודעתי, המערכה האמיתית כבר אבוד.