ב-8 בדצמבר נפל הפור בישראל. משטר אסד הולך ליפול במהירות, וצה"ל חייב יהיה להשתלט על המרחב הסורי עם דגש על מרחב הגבול ברמת הגולן, השמדת המערך הצבאי (לבל ייפול בידי המורדים) ובניית קו מוצבים קדמי ועמוק.

כמה שעות לאחר מכן יצא חיל האויר לסבב גיחות עצים ועצום. לא פחות מ-1800 חימושים הוטלו בתוך חצי יממה על 600 מטרות בסוריה שכללו את כל צי הים הסורי, 27 מטוסי קרב מתקדמים, מסוקים, מערכי מכ"מ והגנה אווירית ועוד.

תוך ימים ספורים מצא צה"ל את עצמו עם חטיבת הצנחנים והאלפיניסטים בתוך מוצבים סוריים, כולל בכתר החרמון – וברגע הזה השתנה הכל. ישראל קטעה הלכה למעשה את כל הציר השיעי.

כשישראל תוקפת בצהרי היום בעומק סוריה, ישנה כאן אמירה

אז מה קרה בעצם בהר הדרוזים במחוז א-סווידא שכל כך גרם לישראל לפעול עמוק בשטח? (המחוז הזה מרוחק 80 קילומטר מישראל). התשובה אחת: ישראל היתה חייבת לפעול כנגד כל מה שעשוי להפר את המציאות בסוריה.

צריך להבין: המאבק שם הוא בין דאע"ש לבין השלטון. מחוז א-סווידא מאכלס כחצי מליון דרוזים. סמוך אליו, במחוזות כמו דרעא ואחרים, יושבים עשרות אלפי בדואים. המלחמה ביניהם ארוכה. עכשיו היה צריך לעצור את ההתדרדות.

אחרי 1,100 הרוגים משני הצדדים, וברגע שמדינת ישראל שמעה לעצת הדרג הצבאי שזה הזמן לתקוף את סמלי המשטר הסורי כמו המטכ"ל ורשות השידור (אחרת נמצא את עצמנו בכאוס גדול) המבצע יצא לדרך. היה כאן הימור, זה היה יכול להתפתח אחרת.

בישראל מסתכלים על א-שרעא בבחינת חשדהו ו…חשדהו. אין כבוד. יש חשד תמידי. וזה נכון וזה טוב. כשישראל תוקפת בצהרי היום בעומק סוריה, ישנה כאן אמירה: אנחנו פועלים ויכולים לפעול גם בחצר האחורית שלכם. אם אתם לא תעצרו את הטבח – אנחנו נעשה זאת. גם במחיר של ימי קרב. הציר השיעי חייב להקטע.